תפילה, מחאה, שלום

תפילה, מחאה, שלום

שי: כשזה מגיע לעבדות וחרות, חופש ושוויון זכויות, אין ספק שהסיפור של השחורים באמריקה הוא המוכר ביותר. הנרטיב הזה הוצג באין ספור שירים, סרטים, ספרים ומחזות והפך להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית, במיוחד כאשר היצירה נהפכת להיות חלק מהסיפור. כמו אלבומו של המתופף מקס רואץ', מ1960 -"WE INSIST!".

סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים היו השנים בהן פעילותן של התנועות לשוויון זכויות וקידום מעמדם של השחורים בארה"ב, תפסו את מרכז הכותרות והניעו את השיח הציבורי. לכולם היה ברור שהשינוי יקרה, השאלה היא רק מתי? הפגנות ברחבי המדינה נהיו לדבר שבשיגרה ופעולות ה-SIT-IN , בהן קבוצות מפגינים מעורבות התיישבו בהפגנתיות באזורים "ללא צבעוניים" במקומות ציבוריים לצורך מחאה (כמו זו שמתועדת על עטיפת האלבום), התרחשו ללא הרף. גם המוסיקה נהייתה יותר פוליטית וכן מוסיקאי ג'אז, שרובם נמנה על אוכלוסיית האפרו-אמריקאיים נתנו את קולם.

WE INSIST! הוא שיתוף פעולה בין רואץ' וכותב השירים אוסקר בראון. מי שעשה את ההכרות בין השניים הייתה בת הזוג של רואץ' ולימים אישתו, הזמרת אייבי לינקולן(כן, יש קשר לנשיא שאחראי על סיום העבדות 80 שנה לפני צאת האלבום). לינקולן לוקחת חלק מרכזי באלבום כאשר היא ובעלה היחידים שמופיעים בכל חמשת החלקים ממנו מורכבת הסוויטה הזו אותה מכנה רואץ'  FREEDOM NOW. בשאר החלקים ההרכב מתחלף והם כוללים הופעות של נגנים אורחים. הקטעים מסודרים במעין רצף כרונולוגי שבא לספר את סיפורם של השחורים מימיהם כעבדים ועד לימי המחאה הנוכחית.

DRIVA'MAN הוא האיש הלבן העומד בשדה ומפקח על קטיף הכותנה. הוא הבוס ואם לא תעשה את המוטל עליך, תחוש את חבטת שוטו על גבך. לינקולן פותחת את האלבום בהכרות עם ה"בוס". את נחת השוט אפשר לחוש בהצלפות תוף הטמבורין שלאחר מכן יהפכו להצלפות מקל התופים של רואץ'. האווירה הדיסוננטית של ההרמוניות בשיר מסמנות את התקופה של תחילת שנות השישים והאוונגרד שנולד בהן ואיתו השיחרור מהמסגרות(בהמשך לפוסט על רביעיית אורנט קולמן עליה כתבתי בשבוע שעבר). קולמן הוקינס תורם מכישרונו האדיר על הסקסופון ומוסיף אותו בסולו מדוייק במרכז השיר.

FREEDOM DAY מתייחס לצו הנשיאותי עליו חתם לינקולן ב16 לאפריל, 1882 בו הוא מורה על סיום העבדות ושיחרורם של השחורים. כמובן שזה לא נגמר בזה ובעקבות כך פרצה מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום, אך אין ספק שיום זה הוא יום חשוב בהיסטוריה של האפרו-אמריקאיים בפרט ושל ארה"ב בכלל.

היצירה החשובה בעיניי באלבום הזה, שלמעשה מייצגת את ההווה, באה במרכזו והיא למעשה דואט בין הזוג רואץ' ולינקולן. היצירה מחולקת לשלושה חלקים- "תפילה" בה לינקולן שרה ללא מילים מזמור בניחוח ספירטואל בעוד רואץ' מלווה אותה במעין מארש וכאילו מוביל אותה אל הקרב. זה קטע שנבנה לאט וממשפט להברה קולה וחבטותיו מתגברים ונטענים לקראת החלק הבא- "מחאה" זהו השיא של הקטע ואולי הנקודה הכי סוערת באלבום כולו. לינקולן פותחת את גרונה לכדי צווחות מחרישות. אלה דקה וחצי של זעקה שלא ניתן להיות אדיש אליה, כאשר רואץ' מניע את הרוח מאחוריה בתיפוף מהיר ואגרסיבי. לבסוף אנו מגיעים אל- "שלום". זהו הקטרזיס. עוד ניתן לשמוע את לינקולן מתנשפת, מנסה לסדר את נשימתה. רואץ' מחזיק גרוב תופים קליל כאשר לינקולן מזמזת לעצמה במנעד נדיב, מצחקקת מדי פעם ומנסה להרפות מהטרוף שבמחאה.

בשני הקטעים האחרונים באלבום מפנה רואץ' את תשומת לב המאזין אל עבר היבשת השחורה, הבית הקדום, אפריקה. ב ALL AFRICA יש העצמה של אפריקה כמקום ממנו יצא ה"ביט", הפעימה שבכל, שבמוסיקה, שבאדם. בהמשך לינקולן מציגה כתריסר שבטים אשר הינם השורש של הקהילה השחורה. כאן מצטרפים עוד כלי הקשה סביב התופים בשביל להעצים את התחושה השבטית ודגש על האופי המוסיקלי-קצבי של אפריקה.

TEARS FOR JOHANNSBURG מוקדש לזכר הורגי טבח שארפוויל. במהלך פעולות הפגנתיות כנגד שלטון האפרטהייד וחוקיו המפלים בדרום אפריקה, ב21 במרץ 1960 , חמישה חודשים לפני הקלטת האלבום, נפתחה אש חיה כלפי המפגינים. 69 נהרגו ו-180 נפצעו. זהו הקטע הכי ג'אזי באלבום וכולל סולואים מאת בוקר ליטל וולטר בנטון וג'וליאן פריסטר.

לאחר עשיית האלבום רואץ' הבטיח שלעולם עוד לא יעשה מוסיקה שאין בה מן הפן הפוליטי חברתי. הוא טען כך שהשחורים באמריקה כבר הוכיחו שהם מוסיקאים מוכשרים בעלי שליטה פנומנאלית בכליהם, עכשיו יהיה עליהם לגייס את הכישרון והיכולות האלה כדי לספר את סיפורם.