הפוסטים הקצרים של שבוע מכונת הזמן בפוסט אחד ארוך

הנה רגע שהייתי רוצה לחזור אליו; 1962, ג'יימס בראון וה'להבות' שלו בטור מתמשך שחוצה את המדינה. אז הם מגיעים להופעה בתיאטרון אפולו שבהארלם. בראון שמבין ומכיר את הטירוף שהוא והלהקה עוררו בדרכים, רוצה להקליט את ההופעה לאלבום. חברת התקליטים בטוחה שהאלבום יהיה כישלון בחנויות ומסרבת לממן אותו. אז בראון מוציא כסף מכיסו הפרטי.

הרבה לפני שהביטלס גרמו לנערות לצרידות כרונית, הרבה לפני שניענועי האגן של מיק ג'אגר שמטו לסתות של מתבגרות אמריקאיות, ג'יימס בראון גרם לגדודי נשים לצאת מגדרן אחרי כל הברה שיצאה מפיו, כל סיבוב של הקרסול תחת נעלי הלכה שלו.
הנגינה מהודקת, בראון בשיאו שולט בחדר ללא עוררין כמו שתיווכחו בשיר המצורף. לו רק הייתי שם, זבוב על הקיר…
(האלבום אגב, היה אלבום האר נ' בי הראשון למכור יותר ממיליון עותקים) 

http://www.youtube.com/watch?v=EUsFgW9uF40

הנה רגע שהייתי רוצה לחזור אליו; ה-4 בדצמבר 1956, יום שלישי, ג'וני קאש, אלביס, קארל פרקינס וג'רי לי לואיס נפגשים במקרה באולפנים המיתולוגים של סם פיליפס- "סאן רקורדס" בממפיס, טנסי. למזלנו, הם מחליטים להקליט כמה שירים באקט של ספונטניות מצד כולם. הם הקליטו בסביבות עשרים שירים והאלבום שיצא בתחילת שנות השמונים כלל 17 מהם ובו ההרכב נקרא ה-"Million Dollar Quartet". ובצדק.
קחו רגע של הסטוריה ושיהיה לילה טוב…

http://www.youtube.com/watch?v=EovQGgcTtGc

שי: חבריי ואני לעיתים גולשים סביב הבירה אל זכרונות של הופעות בהן נכחנו. מתרפקים על ביצועים חיים שהקסימו אותנו או מקנטרים על איכויות סאונד מאכזבות. משווים בין הביקור הראשון והשני של קלקסיקו או הדיוק והמקצועיות של דוויזל זאפה והרכבו הנאמן לשירי זאפה האב. מהו הערב המוצלח בפסטיבל ג'ון זורן או הפיאסקו הגדול של דילן ברמת-גן או באיזה פורמט אנחנו מעדיפים את מרק לנגן, לבד אינטימי או עם הרכב בועט. אך יש נקודה מוסכמת אליה תמיד אנחנו מגיעים בסוף. הופעה אחת שעולה מן האוב וגורמת לכולנו לנדנד בראשנו כאילו עדיין לא שכחנו את ההתרגשות שבסוף הערב. זו ההופעה של ביל פריזל בירושלים ב-2008 עם הרביעייה שלו במסגרת פסטיבל ישראל.

ערב שבו כל מי שנכח באולם התיאטרון המהודר חווה ערב בלתי נשכח. החל מאיכות הסאונד הגבוהה שהעניקה למוסיקה המנוגנת להגיע אל הקהל הרחב בצורה הראויה ועד הנגינה המושלמת של פריזל והרביעייה שלו, התקשורת הכמעט טלפתית ביניהם והענווה שעטפה את הכל. הסולואים המדויקים והחיות החד פעמית כמו שמוסיקה חיה אמורה להחיות. במקום לחזור בזמן ולהיות במקום שעוד לא הייתי, כנראה שאולי אעדיף לחזור ולחוות שוב את הערב הנהדר ההוא בתיאטרון ירושלים עם הרביעייה של ביל פריזל.

יובל: צריך לנצל את מכונת הזמן גם כדי לתקן עוולות, כדי לחסוך מהעולם אמנים מעייפים ומעיקים, לחזור לתחילת הקריירה שלהם רק כדי להגיד להם "אחי, די, פשוט תפסיק עם מה שאתה עושה, זה מעצבן את כולם וממש לא מעניין".

תנו לי את המפתחות למכונה וטנק דלק מלא מספיק כדי לחזור לאמצע שנות ה-70, להסתנן להופעה או להקלטות של the faces, לתפוס את רוד סטיוארט חזק מהצווארון של החולצה, לתת לו שתי סטירות ולהגיד לו שלא יעז לצאת לקריירת סולו, אולי בהתחלה היא תהיה נחמדה אבל בשנות האלפיים אתה הולך להיות בדיחה שמוציאה את 'the great american songbook', אלבומי קאברים באלף חלקים שלא יעניינו אף אחד.
חבל, אתה יכול להפסיק פה ואולי נזכור אותך לטובה, תקשיב לי, אני מהעתיד אחי.

מכיוון שעל האירוע המכונן הזה, אחד האייקוניים בתולדות המוזיקה הפופולרית, אנחנו כתבנו פה לא פעם, ל'שבוע מכונת הזמן' לא כתבנו עליו בהרחבה. למרות זאת, אין מצב שלא נאזכר אותו לפחות בקטנה.
פסטיבל וודסטוק נערך במשך שלושה ימים בקיץ 1969, בין ה-15 ל-18 באוגוסט בעיירה בת'ל, 69 קילומטרים מוודסטוק.
בהערכה גסה פקדו את הפסטיבל בין חצי מיליון למיליון אנשים והופיעו בו בין היתר ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון איירפליין, ריצ'י הייבנס, סנטנה, קאנטרי ג'ו והדגים, קאנד היט, קרידנס, דה הו, קרוסבי סטילס נאש ויאנג ועוד ועוד דמויות מרכזיות של סצינת המוזיקה של ילדי הפרחים.
זה, ללא ספק, הרגע אליו הייתי חוזר גם אם היו נותנים לי להשתמש במכונה רק פעם אחת ויחידה…