הסיבה היחידה שבגללה יובל יפעיל את מכונת הזמן

יובל: גיל 15, 1993, קצת משעמם בישראל כילד מתבגר למרות ששנות ה-90 מפוצצות במוזיקה טובה.
אני והחבר'ה מדלגים מהופעה של איפה הילד לפסטיבל ערד, מזקני צפת לשבק ס', אנחנו נהנים אבל מרגישים שהדבר האמיתי קורה בחו"ל וכמה חבל שאנחנו לא שם.

http://www.starlinkaviation.com/wp-content/uploads/2012/09/new-york-city1.jpg

אנחנו נחשבים לחבורה בעייתית ובמקום ללכת לביה"ס אנחנו מעדיפים למצוא עבודה ולחסוך כסף כדי שנוכל לעשות משהו אמיתי עם חיינו, לחוות חוויות מעבר לים ולחלום בגדול.
מקבלים אותי לבורגראנץ' בתור עובד מטבח במשכורת מינימום ואת שאר החברים הייתי יכול למצוא כמפעילי מגלשות מים בבריכה של הקיבוץ הקרוב, אנחנו נהנים מהזמנים האלה אבל מרגישים שזה רק עוד שלב זמני בדרך למשהו גדול באמת, משהו ששווה להסריח מהמבורגרים כל יום בשבילו.

עובדים ביום, שיכורים בלילה, צוחקים, מנגנים ומחכים לרגע שבו נעלה על מטוס ונגיע למקום טוב יותר.
בביה"ס כבר מזמן התייאשו מאיתנו, הפסיקו לקרוא להורים לשיחות כי ידעו שהייאוש שלהם גדול יותר ושאולי כדי לשחרר אותנו ולתת לנו ללמוד מטעויות החיים, אולי עוד נפתיע אותם.
אבל זה לא קרה, לא חשבנו על כלום מלבד מתי נעוף מפה.

היום הזה הגיע לאחר הרבה זמן, הכסף בידינו לאחר חודשים ארוכים של עבודה קשה ואפשר להגשים את החלום, עכשיו נשאר רק לבחור יעד.
לאחר המון אופציות שעלו וירדו נשארנו עם לונדון או ניו יורק, התווכחנו שעות, בדקנו והתייעצנו עד שלבסוף קנינו כרטיס לארה"ב, אהבנו את הפוזה האפלה וההרכבים שנולדו שם ורצינו גם, פשוט רצינו לראות את כל המתרחש מקרוב.

אנחנו אורזים, מתכוננים, סוגרים דברים אחרונים, מודיעים בעבודה שלא יבנו עלינו בשבועות הקרובים, נפרדים מהמשפחות ונוסעים לשדה.
ההתרגשות מציפה אותנו, אנחנו לא יודעים איך נתגלגל ולאן נגיע, ארבעה ילדים לבד בניו יורק הגדולה יכול להיות לא הכי סימפטי אבל אנחנו משתדלים לא לחשוב על זה.

כשנחתנו ויצאנו משדה התעופה מיד חיפשנו מקום לישון, איזה חור שיהפוך לבית שלנו לזמן הקרוב, מצאנו אותו לא רחוק מהטיים סקוור באיזו סמטה מסריחה, לא להיט אבל למי אכפת, אנחנו בניו יורק.

ברוב שעות היום היינו מזגזגים בין חנויות תקליטים לבארים זולים, שותים ונפתחים למוזיקה חדשה, חוזרים למאורה שלנו לישון קצת וחוזר חלילה, היינו בעננים מרוב אושר.
לאחר כמה ימים הבחנו בשלטי חוצות שנתלו בכל פינה בעיר, הופעה חד פעמית מגיעה לאולפני סוני מיוזיק ואין מצב שלא ניקח בה חלק.
שמחנו כי זאת הייתה בדיוק ההופעה שכולם דיברו עליה, אמרו שחובה להיות שם וכולנו היינו מכורים להרכב הזה ולכל אלבומיו שכבשו את שנות ה-90 בסערה.

קנינו כרטיסים ב-15 דולר, חיכינו בתור הבלתי נגמר מחוץ לאולם עד שלבסוף נכנסנו, עלינו ליציע והתיישבנו, חיכינו שהכל יתחיל, לאחר כמה דקות האולפן החשיך, נדלקו מספר נרות על הבמה כיאה למופע אנפלגד מושקע, הלהקה עולה ומתמקמת כל אחד במקומו, שקט, כולם מתרגשים עד דמעות, קורט קוביין מתחיל לשיר את about a girl.

http://img149.imageshack.us/img149/1580/vlcsnap971557si2.png

ככה ראיתי את חיי בחלומות לא פעם אחת, למרות שאני לא בגיל המתאים, זו ללא ספק הסיטואציה שהייתי הכי רוצה לחוות ולחיות בה.
לא הייתי מפעיל את מכונת הזמן שלי כדי לחזור לשום מקום אחר מלבד הרגע הזה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0