Homeשבוע מכונת הזמן

זמן חופשי- על אמן אחד שנוי במחלוקת

שי: בעוד שהנסיעה בזמן מפתה לגלוש ולחוות אירועים מוסיקליים מיתולוגיים, הופעות ופסטיבלים חד-פעמיים או סשנים מאולתרים בחדרי הקלטות, הייתי מנצל את הפלא הטכנולוגי לצורך מחקר. יש לא מעט נקודות שמפזורות על ציר הזמן, נקודות בהן קרו הדברים ששינו את פני המוסיקה, אליהן הייתי רוצה לחזור כדי ללמוד ולהבין את קוי פרשות המים שהביאו את המוסיקה למה שהיא היום. והראשונה שעולה בדעתי, היא הגעתו של אורנט קולמן עם הרביעייה שלו לניו-יורק בסוף שנות החמישים.

508cb8fff216eaeca07cb3db51b08e92

קולמן נחשב לאחד המוסיקאים השנויים במחלוקת במאה העשרים. הייתי אומר שהוא כמו ארק. או שאתה אוהב או שאתה שונא. אך כל חובב מוסיקה יודע שהשנויים במחלוקת הם שיוצרים את המחלוקת- בין מה שהיה לפניהם למה שיקרה אחריהם. הוא גדל בטקסס ולימד את עצמו לנגן בסקסופון. את צעדיו הראשונים עשה במקהלות הגוספל של הכנסיות המקומיות, אך כבר בהתחלה נראה שאופי נגינתו יוצא מהקונטקסט. נשמע כאילו הוא מתמקד יותר בגוון הצליל שהוא מפיק מאשר בתפקיד הכתוב. עד מהרה מצא את עצמו קולמן, בדרך לחוף המערבי, מנסה את מזלו בכרך הרחב שלא הסביר לו פנים ולא לנגינתו. הפסנתרן פול בליי היה בין היחידים שראו בקולמן נגן יחודי אשר יש להעניק לו מקום רחב על הבמה, ועליה באחת ההזדמנויות צפה בו הבסיסט צ'ארלי היידן שנדהם מהסקסופוניסט יוצא הדופן. השניים קבעו להפגש בדירתו של קולמן שם החלה להתגבש הרביעייה שלו שתכלול גם את דון צ'רי בחצוצרה ובילי היגנס בתופים (שבהמשך יוחלף ע"י אד בלאקוול).

http://www.youtube.com/watch?v=WoC69lxnS_Y

בתוך מחסן מתפרק ישבו הארבעה וניגנו במשך יומיים רצופים ללא הפסקה, מנסים את רעיונותיו של קולמן. אלה סוף שנות החמישים והג'אז כבר ביסס את מעמדו כז'אנר מוביל בתרבות האמריקאית ובעולם. מוסיקאים כמו צ'ארלי פרקר, דיזי גילספי, תלוניוס מונק, מיילס דייויס וסאני רולינס יצקו יסודות יציבים שמגדירים את הג'אז על מגוון פניו הרחבים ועל כל אלה קולמן קרא תיגר. הוא האמין שהמוסיקה צריכה להיות משוחררת מתבניות מוגדרות. שכל נגן שומע דברים אחרים בראשו וההרכב בנוי מאינדיבידואלים שלכל אחד מהם יש אמירה מוסיקלית. היידן מספר שקולמן אמר לו: בזמן הסולו שלי אני רוצה שתנגן לפי הליווי שאתה שומע בראש, והיידן מוסיף שסוף-סוף התאפשר לו לנגן כפי שהוא תמיד רצה. לפתע כל האפשרויות נפתחו ונהיית קשוב לנגינה שלך כמו שלא קרה מעולם. היית חייב להיות קשוב למה שאתה מנגן כמו להיות קשוב למה שאתה מרגיש.

http://www.youtube.com/watch?v=xxUXu8GmUC8

ניו-יורק שנחשבת למרכז העולמי של הג'אז, ציפתה בכיליון עיניים לבואו של קולמן והרכבו. בנובמבר 1959 הגיעה הרביעייה לאיסט ווילג' במנהטן להתארח במשך שבועיים בפייב ספוט- מעוז אוונגרד שהיווה בית גלריה לציירים אבסטרקטיים כמו פרנץ קליין וג'קסון פולוק, ושבעליו התהדר בכוונתו לספק במה למוסיקאים הכי הרפתקניים בעיר. המקום קטן, צפוף והומה אדם. ההרכב מתארגן על הבמה בערב הראשון, אורנט ודון מוציאים את הכלים שלהם ובעוד צ'ארלי בן ה-22 מכוון את הבס הוא מרים את ראשו אל כיוון הבר ורואה בשורה אחת יושבים צ'ארלי מינגוס, פול ציימברס, ווילבור וור ובערך כל בסיסט-על שהיה בניו יורק, ניצבים מולו. הוא עצם את עיניו.

השבועיים נהיו לארבע חודשים כאשר הם מנגנים שישה ערבים בשבוע. רבים באו לשמוע את קולמן וחבורתו מתוך סקרנות, להבין מה הוא מנסה לעשות. הוא ראה את עצמו בתור ג'אזיסט מן השורה וטען ש"בירד", צ'ארלי פארקר שהלך לעולמו כמה שנים לפני, יבין ויאשר את מה שהוא מנסה לעשות. לקחת את מה שהם ירשו ממנו עוד צעד קדימה. אך הדעות חלוקות לגבי היצירה של קולמן. מיילס דייויס ראה בו כאדם לא שפוי ורוי אלדריג' אמר שהוא הקשיב לו פיכח והקשיב לו שיכור ולא הצליח להבין אותו באף אחת מהפעמים. אך היו מי שהעריצו- באחד הערבים כאשר היידן עדיין מנגן עם עיניו סגורות, פקח אותן לרגע ונכח לראות את לאונרד ברנשטיין, בין המלחינים האמריקאיים החשובים של המאה העשרים, יושב על קצה הבמה הקטנה ומצמיד את אוזנו על בטן הקונטרבס.

http://www.bluenote.com/cdn/mceuploads/artists/charlie-haden.jpg

קולמן הוא לא הראשון שניגן "מחוץ למסגרת". הרעיונות החופשיים החלו לצוץ במהלך שנות החמישים, אך קולמן התעקש לעשות את הצעד הזה קדימה כאשר רגליו נוקשות ויציבות על הקרקע. הוא לא הגדיר גבולות חדשים, אלא הסיר אותם, וההשפעה שלו ניכרת גם מעבר לג'אז. הוא לא רואה במוסיקה משהו עילאי, שמימי ומיסטי, או סוג של ישות רוחנית לא מובנת. לא, המוסיקה היא ארצית והיא בבואה של בני-האדם. היא חלק בלתי נפרד מאיתנו וניזונה מהרגשות שלנו. והיא הדבר הנכון להסיר בו את הגבולות של כל המוסכמות החברתיות והאמנותיות.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0