זו ילדותו השניה- תומר במסע אחר ילדות מהסיקסטיז

תומר: נולדתי ב-1947 בלונדון שבאנגליה. זכרונותיי הראשונים הם דחיפת שד לפי בכל פעם שבכיתי (תמיד הייתי בן-אדם של ציצים אז בכיתי המון), אירופה שסועה, ואורגוואי גונבת לברזיל את המונדיאל. לבשתי בגדים שהיום נראים קצת מוזרים לילד קטן, אבל פעם זו הייתה האופנה, אז זרמתי. מבית הספר הרביתי להבריז, ובסך הכל העברתי חיים אנגליים לא רעים בכלל. השנים חלפו, ולאט לאט הגעתי לגיל שאפשר להתחיל! למזלי הרב נולדתי באנגליה, ובעיר בירתה המושלמת, בגילי המושלם (הי, אני כבר בן 16), הייתי רק צריך להסתכל החוצה ולפתוח את האוזניים, על מנת להכניס לגוף את שלל הצלילים, הדמויות והאופנה שהיו מנת חלקה של העיר. חסכתי מלא כסף ורכשתי פטיפון, ניסיתי לנגן קצת על גיטרה, וויתרתי – הצלילים שבקעו מהפטיפון וממקלט הרדיו הביתי היו פשוט הרבה יותר טובים מהאקורדים המשעממים שלי.

10156898_10151933207677282_2050397014_n

השנה היא 1963, מבול של אלבומים. רובם מאיזור הג'אז, אז אני הולך על ההוא – אחד, בוב דילן, שהוציא בשנה שעברה אלבום בכורה. האלבום הזה קצת עבר לי מעל הראש, אבל היה שם משהו טוב, אז אני נותן ל-Freewheelin' צ'אנס ונשבה בקסמו. אף אחד לא כתב ככה, ומה שחשבתי אז תופס גם עכשיו – לא יהיה עוד בוב דילן. עוד משהו קרה באותה שנה קריטית להמשך חיי – חיפושיות הקצב נולדו בצורה רשמית ואיתם ההתאהבות הבלתי נגמרת במוזיקה. Pleae please me ו-With the Beatles אצלי ביד כעת, הכל הולך להראות שונה מעכשיו.

לשני החברים הכי טובים שלי מצטרפים חברים חדשים, ולא פחות טובים, במרוצת השנים. הרולינג סטונס, אנטיתזה מושלמת לילדים הטובים מליברפול, מפציצים בשני אלבומים ומראים שאנגליה יכולה להיות גם קצת מחוספסת, הצמד הנפלא סיימון את גרפונקל, ומים עכורים A.K.A מאדי ווטרס, מזכירים לי שקיימת מוזיקה גם מחוץ לאי, וצלילים דרום אמריקאיים במפגש עם ג'אז באדיבותם של Stan Getz ו-João Gilberto פותחים אותי לסגנונות שונים וחדשים.

בשלב הזה מוזיקה היא כבר דת וזרמים נוספים ממשיכים להצטרף אליה. הטכנולוגיה "מפותחת" מספיק בשביל לקבל עוד קצת מוזיקה משאר רחבי העולם והאמנים הנוכחיים והחדשים לבוא ממשיכים להתפתח, ולעצב את מה שיהיה העשור הכי צבעוני של המאה האחרונה.
מוזיקה קיבלה מעמד של מלכים ובמה מצוינת לבטא את קולה של אומה שלמה. מצב מאוד מסוכן מבחינה ממשלתית ושמרנית. פחד ותיעוב מצד אותם גופים הובילו למאבק באותם מוזיקאים שזממו להחריב את מוחו של הדור הבא. אבל החברים שלי לא פראיירים, לקול ולמאבק הנגדי שלהם הצטרפו The Who ועם 'My Generation' שלהם קבעו את ההמנון הבלתי מנוצח של אותה תקופה. אותם ימים שיכנסו לספרי ההיסטוריה היו מתובלים בסמים, מה שיהווה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה וישנה אותה לפי סוג הסם וצריכתו. המוזיקה הופכת לפסיכדלית ונגיעות ראשונות מאותה סצנה אלמותית מתחילים להכנס ליותר ויותר בתים. The 13th Floor Elevatorsו- Love מוסיפות שכבות נוספות למוזיקה הפופולרית. החיים הולכים להראות צבעוניים מתמיד. אני גם מצטרף להילולה ומימד חדש של חיים מתגלה אליי.

שפע. ימים של אושר. או אולי אפילו חזון אחרית הימים. אין לי באמת מילים בארסנל כדי לתאר את שנת 1967 – שנה של פריחה מוזיקלית שלא נראתה כמותה עד היום. כנראה היה איזשהו חיידק באוויר שהדביק את כולם בכשרון כי אחרת אין לי דרך להסביר מה הלך שם אצלנו בבירה. המוזיקה משובחת והקהל יפה. הכל כל כך מושלם. הדורס של ג'ים מוריסון מכריזים על יריית הפתיחה של השנה, ומשחררים לאוויר אלבום שעוד ילמדו עליו בשעורי ספרות, ג'פרסון איירפליין עם גרייס סליק חסרת הדופי, והגרייטפול דד, שהם פרק שלם משל עצמו בקורות החיים של גברת מוזיקה באותה שנה, גם כן תוקעים יתד. נדמה שכל יום קמתי ליום חדש ומסקרן. שכל ביקור בחנות התקליטים הולידה עוד להקהאלבוםסגנוןמקום חדש ומרתק. שנה בה הוולווט אנדרגראונד ופינק פלויד נולדו, ותקליטיהם נחו לצד ארתה פרנקלין וג'יימס בראון, ג'ימי הנדריקס מתחיל להוות בעיה לכמה גיטריסטים, שמפחדים להשאר מובטלים אחרי שהילד הגיע העירה, עוד מ-Cream, עוד מהביטלס והסטונס. הכל קורה מהר וטוב, שלא יגמר לעולם.

חגגתי 21 השנה. אני כבר גבר, ולרגל המאורע פינקתי את עצמי באלבום של זאפה והאימהות We're Only in It for the Money, כי תכלס היפים זה נחמד עד גבול מסוים. פה כבר התחלתי להרגיש איך ילדי הפרחים הופכים לזן נדיר. אז נכון שהזומביס, ג'ימי, ג'ניס אֶצֶטֶרָה אֶצֶטֶרָה עדיין נותנים את הטון אבל זה רק הצלילים האחרונים לחלופי השלטון. חילוף שיתבצע בצורה מושלמת בפסטיבל שאחריו המוזיקה כבר תשמע אחרת – וודסטוק. וכן, אם אתם שואלים, בפנטזיה שלי הייתי גם שם. ויתרתי על בית הספר אז היה לי זמן לעבוד ולחסוך לכרטיס טיסה… כיאה לפסטיבל מוזיקה טוב, יצאתי משם קורן מאושר. תחושה של חשמל עברה באוויר נון-סטופ, האנשים יפים, המוזיקה הכי טובה בעולם וים של סמים גודשים את הרחבה והבמה. 3 ימים נדירים, ימים שאני זוכר במעורפל, אולי בגלל הג'ט לג, אולי הסמים ואולי בגלל שגם בפנטזיות יש תאים אפורים, אני רק זוכר שרציתי לחוות את שוב זה, זוכר את השערות הסומרות והלב שדופק מהר – בדיוק אותה הרגשה שחשים בסקס כאשר האישה תכולת העיניים והאצילית שואבת אותך לתוך עולם חדש.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0