שי על הקאמבק המפואר של פורטיסהד

שי: כשזה מגיע לאלבומי קאמבק, אני נהיה מעט סקפטי. אני מאמין שכשלאמן יש מה להגיד הוא צריך להגיד אותו, וכשאין אז עליו לשתוק, גם במחיר של לוותר על הגחלת. ולרוב אלבומי קאמבק נשמעים כמו ניסיון נואש לשחזר הצלחה שדעכה או משהו כמו "ניסינו ללכת כל אחד לדרכו אבל אף-אחד לא שם עלינו אז חזרנו להקליט יחד" או במקרה הכי גרוע כשזה מגיע לחשבון בנק מרוקן. אבל לפעמים זה באמת עניין של זמן, עד אשר הרכב יכול להרגיש שיש בידיו את החומרים הראויים אשר בשבילם צריך להכנס לאולפן ולשוב אל הבמה.

Portishead_by_brochet77

כשיצא אלבום האולפן השלישי של פורטיסהד (רביעי אם מחשיבים את אלבום ההופעה מניו-יורק), שנקרא THIRD , התמלאתי באותה סקפטיות אשר גרמה לי לפסוח על האלבום הזה. אחרי עשור של שתיקה מאז אלבום ההופעה ההוא, האמנתי שגם כאן אתקל בתסמונת ה"כתבנו כמה שירים, לא יודעים בדיוק על מה, אבל מה זה משנה, העיקר שאנחנו שוב כאן-התגעגתם?!". וכמה שאני טעיתי.

פורטיסהד צמחה מתוך סצנת הטריפ-הופ הבריטית של תחילת שנות התשעים. ג'ף ברואו, קלידן הלהקה, עבד באותם אולפנים בהם "מאסיב אטאק" ו"טריקי" יצרו את סאונד הטריפ-הופ ומהם שאב את האופי של הסגנון. אך בעוד הטריפ-הופ מאופיין בסאונד חלומי-סקסי, הסאונד של פוטירסהד קיבל אופי של חלום בלהות או משהו שילך טוב בתור פסקול של סרט אימה. הצליל שלהם תמיד מלוכלך, המנגינות תמיד מלנכוליות והאווירה הכללית אפלה וקודרת. קולה של בת' גיבונס, אחת הזמרות הבודדות שאוכל להגיד עליה במלוא הכוונה שאין קול שני לה, מהדהד בצורה מושלמת בחלל המיסתורי שיוצרים חברי הלהקה והוויברטו שבשירתה מרעיד את הדעת.

בין היתר מי שאחראי על הצליל הייחודי של הלקה הוא אדריאן אוטלי. אוטלי חבר אל ברואו וגיבונס בתור מפיק לאלבומם הראשון ומאז הפך לחבר בהרכב. הוא גיטריסט ג'אז ביסודו ומופיע על במות כבר מגיל 17, אך תמיד חש משיכה אל הסאונד האנלוגי הניסיוני של סוף שנות השישים. המרתף בביתו משמש כמו מוזיאון לאותם שנים ובו אוסף רחב של סינתיסייזרים ומכשירים אלקטרוניים אב-טיפוסיים שונים שמהדרים את המדפים. בשיר WE CARRY ON ניתן לשמוע מחווה ברורה ל"סילבר אפלס" שפעלו בסוף שנות השישים.

Studio shoot with Adrian Utley.

אני לא בטוח אם THIRD באמת ראוי להקרא אלבום קאמבק על פי הגדרות הכלל. פורטיסהד מעולם לא הודיעו על פירוק או הפסקת הפעילות בצורה רשמית עד שנכנסו לאולפן להקליט את האלבום. ניתן היה לצפות שמשהו באופי הלהקה ישתנה במהלך השנים, שהם יסטו מדרכם כדי להתאים את עצמם לזמן הנוכחי, אך נראה שעם הזמן הצליל שלהם נהיה יותר קודר ויותר אפלולי. החמימות הטריפ-הופית נעלמה והסאונד הנערץ שהיה השראה לאין ספור להקות השתנה למבוך מרובה בפינות אפלות. זה לא אלבום של להיטים ומעבר מהיר בין השירים לא יספיק כדי להבין את גדולתו. זה צעד נוסף שמוריד את המאזין עמוק עמוק אל המחילה המסתורית של פורטיסהד. וגם אם יקח להם עוד עשור( עברנו חצי עד כה) אשמח לדעת עד כמה עמוק היא באמת מגיעה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0