מורדי על הראשון של דבנדרה

מורדי: נכון שאחת לכמה זמן מתעורר לו ז'אנר מהעבר לחיים מחודשים בזכות אמנים צעירים שמשפצים את העבר ולוקחים אותו איתם להווה, אבל גם המהמרים הגדולים ביותר לא היו שמים את מיטב כספם על כך שדווקא הפריק פולק יחזור למרכז הבמה בתחילת שנות ה-2000, והקרדיט על כך מגיע לדבנדרה בנהארט ולאלבום הבכורה שלו Oh Me Oh My…

 

אלבום הבכורה של בנהארט שיצא ב-2002 עשוי מהחומר ממנו נוצרים אלבומים גדולים. יש בו בשלות שמגיעה לידי ביטוי במינונים בין הביזארי לשפוי ובין צלילים צורמים למתיקות מופלאה. רק בן 22 הוא היה כשהתוודענו לשביל המיוחד שדבנדרה בחר ללכת בו, וזה לא עניין של מה בכך לפצוח בקריירה מוזיקלית דווקא כהמשך לסגנון שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הרי גם בימים בהם הLSD כיכב כמשנה תודעה שאינו מוקצה, והפתיחות של הקהל למוזיקה ניסיונית היתה בשיאה, גם אז, האסיד פריק פולק לא ממש התמקם בצד המחבק של שולי המיינסטרים. לא חסרות דוגמאות של אומנים מצוינים, באמת מצוינים, שלא שרדו את מבחן הזמן, אפילו לא לטווח הקצר-בינוני. Forest למשל הוציאו שני אלבומים והתאדו. או שניקח כדוגמה את Simon finn שאלבומו Pass the distance יצא מחדש רק ב2004 אחרי כ-30 שנות מחסור. בהתחשב בנתונים האלה ברור שדבנדרה לא רק שעשה שיעורי בית וחפר בנבכי ההיסטוריה, אלא גם היה אמיץ מספיק כדי לדבוק באמת שלו.

 

למרבה המזל האמת הזו גובתה בפרץ נדיר של כשרון שהתפוצץ על-גבי 22 שירים קצרצרים שלפעמים משאירים תחושה כאילו הם הסתיימו עוד לפני שהתחילו. לכל אורך הדרך נוצר דיסוננס בין תחושת הסיפוק מהמוזיקה לחוסר המיצוי מפאת קוצר הזמן של השירים. מכאן גם נובעת הדריכות התמידית לא לפספס אף תו ואף מילה, כי בזמן שתתעמקו במה שעבר אתם עלולים לפספס את היופי שקורה ממש עכשיו. למרות כל זה, את הקסם האמיתי של האלבום מקבלים כשנמצאים במצב נינוח ומקבל, כזה שקורה אחרי כמה וכמה האזנות. אז קחו לכם פסק זמן ותנו לאלבום לגדול למימדים הטבעיים שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0