צמיגי מכונית על כביש חצץ…

כמו שאתם בטח כבר יודעים, יש לי חיבה עמוקה, שלא להגיד אהבה גדולה, למוזיקת קאנטרי אמריקאית. בשנים האחרונות זה התרחב גם למוזיקת קאנטרי אלטרנטיבית שהיום תופסת חלק נכבד מהאלטרנטיב האמריקאי בכלל בעקבות גל של חזרה לשורשים אצל יוצרים צעירים.
מעבר לזה, יש לי חיבה גדולה לקולות נשיים בהקשר הזה. מאמילו האריס, בת טיפוחו של גראם פרסונס הגדול, דרך לורטה לין, לינדה רונסדט, נקו קייס היקרה, גיליאן וולש ואחרות.
אבל את סיפור האהבה שלי עם הדבר הנפלא הזה התחילה אחת, לוסינדה וויליאמס.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=1wZfyttppOY]

וויליאמס נולדה בלייק צ'ארלס קליפורניה ב-1953 לאב משורר ופרופסור לספרות ממנו היא קיבלה את האהבה לשפה, להאנק וויליאמס ולבלוז של הדלתא. דרך אמא שלה היא גילתה את ג'ואן באאז ולאחר מכן את כביש 61 של דילן, בעקבותיו היא החלה לכתוב שירים. השפעות לא רעות בכלל בשביל נערה מתבגרת.
מכיוון שהאב רצה ללמד במקומות שונים, המשפחה עברה המון, בין היתר ללואיזיאנה, ניו-מקסיקו, ג'ורג'יה, ארקנסו ומיסיסיפי ובכל אחד מהם היא מצאה את המוזיקה שהיא אוהבת.
בתיכון היא נחשפה לרוק ולכותבים נוספים כמו ג'וני מיטשל ולאונרד כהן. כבר אז היא היתה דעתנית ובגיל 17 סולקה מבית הספר כי לא אמרה בבוקר את השבועה הפטריוטית כמו שנהוג בבתי ספר אמריקאים. אז היא ישבה בבית וקראה את כל הספרים ברשימה שאביה הכין לה לפני שיצאה אל העולם הגדול.

היא החלה להופיע כזמרת פולק-קאנטרי בניו-אורלינס ואז ביוסטון עד שהגיעה לאוסטין שם הפכה לחלק חשוב בסצינת המוזיקה המקומית. למרות החיבור שלה לעיר ולאנשים, כדי להשיג חוזה הקלטות היא החליטה שהיא צריכה להגיע לתפוח הגדול. וכך היה. היא השיגה חוזה הקלטות כבר ב-1976, אבל רק ב-79' יצא האלבום הראשון שלה.
יקח לה עוד זמן עד שהיא תממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בה, אבל מהרקע אתם בטח מבינים כבר איזו נקודת פתיחה נהדרת היתה לה בדמות הורים משכילים ותומכים, מסעות וחוויות שכל יוצר צריך באמתחתו.

בשנים הבאות וויליאמס ממשיכה להוציא אלבומים שלא זוכים לפופולריות גדולה אצל הקהל, אך הופכת לחביבת המבקרים ולהשפעה גדולה על מוזיקאים מכל קצוות הקשת. חלק מהסיבה שהיא לא הצליחה לפרוץ לתודעה הקולקטיבית היא הפרפקציוניזם שלה וההתעקשות שלה לשלוט בכל שלבי יצירת האלבום. מה שהכריח אותה להוציא אלבומים בלייבלים קטנים שמאוד העריכו את המוזיקה שלה אך לא יכלו להפיץ אותה כמו שצריך. מה גם שאף אחד מהלייבלים לא ידע איך לשווק אותה. באותה תקופה התמהיל הזה של רוק בועט, קאנטרי, פולק ועוד לא היה מאוד פופולרי.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=0CR4dlsYh-Y]

בתחילת שנות ה-90, אחרי כמה שנים לא קלות בשביל וויליאמס, החלו אחד אחר השני אייקונים של קאנטרי אמריקאי לחדש את שיריה, ביניהם מארי צ'אפין קארפנטר, אמילו האריס הגדולה, טום פטי ואחרים. השם שלה התחיל לחלחל בשוק המוזיקה האמריקאי ולבסוף הפריצה הגדולה הגיעה כשחתמה בלייבל של ריק רובין האגדי בעל ידי הזהב.
האלבום הבא יצא לבסוף ב-1998 והוא נקרא- "Car Wheels on a Gravel Road".

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=jxpPL_aY190]

נכון, זה האלבום הכי מופק של וויליאמס וזה לא בטוח שזה דבר טוב. למזלנו, זה לא מעקר אפילו במעט את הכנות והשורשיות של היוצרת הפוריה הזאת. זהו אלבום שעוסק בדרום הישן, וויליאמס נוקבת בשמות של ערים ומקומות, אבל אל לנו להתבלבל, הוא באמת עוסק באנשים ובנפש שלהם. בתשוקה, באהבה, בשנאה ובמערכות יחסים. ברקע של כל שיר של וויליאמס כאן קורים עוד דברים, כאלה שנחשפים רק בהאזנות חוזרות.
השירה שלה לפעמים נעימה, לפעמים רוטנת וקשה, אבל תמיד אמיתית ומתכוונת. אין לה שום עכבות ולפעמים אתה מרגיש כאילו היא אומרת את הדברים ספציפית לך בפנים. הדוגמא הכי מובהקת היא בשיר "Joy" בו היא כמעט צועקת על המאזין את המילים:

I don't want you anymore ’cause you took my joy
I don't want you anymore, you took my joy
You took my joy, I want it back
You took my joy, I want it back

האלבום זכה בתואר אלבום הפולק של השנה והביא לה מעריצים רבים בפעם הראשונה. ואני, מאז ששמעתי אותו לראשונה קניתי עוד הרבה אלבומים שלה וכל אחד מהם הוא בשבילי חבר קרוב. עכשיו תנסו אתם…