יובל: זהו, תם עידן ה-yardbirds , לאן מועדות פנינו עכשיו? מה יעלה בגורלנו? האם נמשיך את הדרך בצורה ראויה? אז עכשיו, בדיעבד, גם אנחנו אוהבי להקת האם יכולים לראות את עצמנו שואלים את השאלות האלה מהצד של הקהל שאולי חיפש מענה ללהקה שפסקה מלנגן יחד, אבל השאלות האלה הטרידו לפי דעתי בעיקר את קית' רלף וג'ים מקרטי, יוצאי ה – yardbirds שחיפשו להם כיוון חדש ומצאו אותו בדמות להקת פולק-פרוג משובחת – Renaissance.
בתחילת שנות ה-70, הלהקה, שיוצאי ה – yardbirds כבר הספיקו לעזוב אותה הייתה צריכה ניעור ויד מכוונת ואז מבלי באמת לדעת יצאה לדרך חדשה וקצת שונה שהתרכזה בקולה הנשי של סולנית מכשפת ובנגינת צלילים שמימיים של פסנתרן דגול, מה שיצר מספר אלבומים מעולים שהאחד שעולה על כולם הוא "שחרזדה וסיפורים אחרים", שרק משמו מתחשק לי להתעטף בגלבייה ולנסות להבין מי היא אותה דמות ומהם הסיפורים האחרים שלידה.
האלבום נפתח במספר דקות של נגינת פסנתר שכאילו לקוחה מעולם אחר, עולם שבו האגדות הן מציאות יומיומית, ספק מפחידה ספק מלטפת שעוטפת אותך ומכניסה אותך בחיוך עקום של גנב רחוב לתוך אלבום שמנקודה זו רק ימשיך ויעלה גבוה.
בתוך כל עולם הפרוג הקלאסי אני בהחלט חושב שהאלבום הזה לא בדיוק מקבל את המגיע לו, תמיד באיזו דרך לא מובנת הוא נדחק לצידי הז'אנר בזמן שהוא ללא ספק צריך להיות במרכז לצד שאר הרכבי הדגל.
יש בו כל מה שיצירה מלאה ועמוקה יכולה לבקש ולהכיל, הוא מוציא אותנו המאזינים לטיול דרך קטעי פולקלור שנושקים מבריטניה למדבריות ערב, יש בו דרמה גדולה וקטעים מוזיקליים שמשתלבים בצורה מושלמת, כאילו נרקמו זה לזה כדי לספר לנו מעשיות כך שנרגיש כאילו הן קורות מתוך הסלון שלנו, כאילו היינו שם בעבר ואנחנו רק צריכים להזכר.
אם הייתה לפרוג הקלאסי מדינה פרטית משל עצמו אז בלי שום ספק שחרזדה היה ההמנון הרשמי, מוזיקה שמחזיקה על כתפיה מסורת ארוכת שנים של עם שלם, עם הפרוגרסיב הקלאסי השרוט, האנגלים השיכורים, הבוזזים שברחובות, הנסיכים האצילים ופשוטי העם, את כולם האלבום הזה מאגד.
COMMENTS