יובל: אלבומים רבים נוצרו במשך ההיסטוריה, חלקם נוהלו ע"י חברות תקליטים ששפכו על האמנים כסף רב וחוזים שמנים, אבל חופש לא תמיד היה שם וחלקם האחר אופיין במשהו אישי, פרטיות האמן שיושב בחדר ומקליט לבדו אלבום בכל צורה שעולה על רוחו אבל בתקציב שתלוי רק בו ובהונו הפרטי. אז מה עדיף? להיות כפוף לחברה ולקבל שקט כלכלי אבל לוותר על החופש במקרים רבים או לתת דרור לאמנות, ליצור דברים באמת מהלב אבל בתקציב דל שלא כולם יכולים לעמוד בו??
בעבר זה היה קשה, לא לכל אחד היתה את היכולת והידע להקליט בצורה עצמאית. הציוד היקר לא היה נחלת הכלל ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם להקים אולפן קטן וביתי. אבל היום הזמנים השתנו, יש שיגידו לטובה ויש שיגידו לרעה, כמעט כל אחד יכול להקליט בבית, בפיג'מה מבלי להיות כפוף לאף אחד ועדיין להגיע לתוצאות מדהימות, החופש היצירתי גורם ליוצרים להגיע למקומות ששום חוזה בשום חברה לא ייקח אותם, וכשיש חופש ליצור החומר לא מפסיק לזרום ונוצר מצב שאמנים יכולים להוציא כמות חומר ככל העולה על רוחם, קחו את הדוגמא של ג'ון פרושיאנטה שהוציא לבדו כמות בלתי הגיונית של אלבומי סולו בשנה אחת במלי לצאת מהבית כנראה.
אז חופש יש, עושר יצירתי גם, אז מה רע פה בעצם? תעשיית המוזיקה שכוללת חברות גדולות יותר או פחות, סאונדמנים מקצועיים ואולפנים שפעם היו מפוצצים נשארים בלי יכולת להתחרות בעידן החדש והעצמאי ולאט לאט נעלמים.
העצמאות, טובה ככל שתהיה מכניסה אותנו, צרכני המוזיקה והמאזינים המסורים למעין כדור שלג שאולי בלי ידיעתנו ושליטתנו יגיע למימדים שאנחנו מאוד לא רוצים לראות, כמו חנויות מוזיקה שנסגרות עקב העלאת אלבומי חינם לאינטרנט, אולפנים מקצועיים שדועכים והדיסקים, המוצר הסופי שאותו אנחנו רגילים לרכוש באהבה רבה יהפוך לקבצים אינטרנטיים בלבד, אותי זה מפחיד.
בתוך כל הבלאגן הזה צמח משהו שאני אישית מאוד אוהב, משהו שחוסך לאומנים רבים את הצורך בחברת תקליטים אבל עדיין נותן להם את היכולת לראות את אהבת הקהל ואת הרצון שלו לשמוע את האמנים האהובים עליהם יוצרים דברים חדשים. מימון חברתי קיים כבר מספר שנים ועם הזמן אמנים רבים ופרויקטים חברתיים למיניהם פונים אל הקהל דרך אתרי הגיוס כדי לקבל את המימון מהשטח, מהאנשים שבאמת אוהבים אותם ושיעניקו להם את החופש האמיתי ליצור.
אחת הדוגמאות היפות ביותר לגיוס מסוג זה בארצנו הקטנה היא אלבום הבכורה של החצר האחורית.
תומר יוסף, איתמר ציגלר, וגדי רונן מופקדים על חטיבת הקצב והלחן וגדול משוררי ישראל יענקל'ה רוטבליט אחראי למילים, שנשמעות חדות ונוקבות ועם זאת מספרות סיפורים מדהימים ומרגשים יותר מאי פעם. אלבום עם המון עושר מוזיקלי שנע בין המון סגנונות, הוא נוגע בפולק ישראלי, מרקיד עם רגאיי מחאתי והרשימה עוד ארוכה.
זו רק דוגמא אחת מתוך רבות ליוצרים שזכו להקליט אלבום בצורה עצמאית אבל עם חיבור אמיתי וחופשי עם הקהל. זו דרך חדשה בתעשיית המוזיקה בעולם ובארץ במיוחד, האמנים המוכשרים שלנו, ויש הרבה כאלה, צריכים תמיכה ועדיף שהיא תבוא מתוכנו, התוצאות כמו שכבר שמתם לב מדהימות.
COMMENTS