מורדי על הילד שבכולנו…

מורדי: המונח "קלאסיקה" הוא די אבסטרקטי, כך שאני מרגיש צורך ליצוק לתוכו תוכן לפני שאני אבחר אלבום שמתאים להגדרה. כשמדברים על קלאסיקה ישראלית העניינים הופכים לסבוכים אף יותר, מכיוון שבמקרה כזה האלבום צריך להיות דווקא משהו ישראלי מאוד, אולי אפילו משהו שלא היה עובר בשום שפה אחרת. אם יש מישהו שמצד אחד נוגע בקשת רחבה של גוונים מוזיקלים ומייצג את קיבוץ הגלויות הישראלי, ומהצד שני הטקסטים שלו ייחודיים כל-כך לישראל, הרי שזה יהודה פוליקר.

יהודה

זה לא סוד שלהתפרנס ממוזיקה בארץ זה דבר לא פשוט, ולכן אני מאמין שאם מישהו מצליח לעשות את הבלתי אפשרי כבר שנים ארוכות, ברור שיש לו קהל גדול ונאמן שנותן לו רוח גבית ותמיכה. או במילים אחרות – הוא קלאסיקה עבורם. פוליקר קצת חריג בנוף הנפילים בארץ כי הוא לא גדל בדור "הנכון" וחונך בלהקה צבאית כמו שלמה ארצי או אריק איינשטיין. למעשה, את הפריצה הגדולה שלו הוא עשה בשנות ה-80 עם להקת בנזין. פה טמון עוד הבדל מהותי, פוליקר עלה לגדולה דרך הרוקנרול ולא בעזרת ארץ ישראל הישנה והטובה. בדיעבד מתברר שבנזין היתה רק נקודת הפתיחה, וקריירת הסולו שלו היא זו שבזכותה הוא מסוגל למלא את קיסריה ביחידים ולא בועדי עובדים, או לעשות Sold-out להופעות ב-220 שקלים לכרטיס. לא מעט אלבומים הוא הקליט מאז התפרקה בנזין באמצע שנות ה-80 ועד היום, רובם מצוינים, אבל אפשר לבחור רק אחד ואני הולך על "הילד שבך".

"הילד שבך" יצא בשנת 1995 כאלבום כפול, וכלל בתוכו כמה מהרגעים האישיים ביותר של פוליקר. "נמס בגשם" ו-"לא יודע" שסוגרים את הצד הראשון באלבום הפכו ללהיטים גדולים והציגו את פוליקר במלוא הדרו. אני מדבר כמובן על היכולת המדהימה שלו לקחת טקסט שלא הוא כתב ולבצע אותו כאילו שמדובר בפרקים סודיים ביותר מתוך היומן האישי שלו. יעקב גלעד שמלווה את פוליקר מימי בנזין, כותב את רוב השירים שלו ומדקלם את הבתים ב"נמס בגשם" נדחק באלבום הזה בפעם הראשונה טיפה לצד כשפוליקר הופך מעורב יותר בכתיבת השירים לצידו, והתוצאה – ללקק את האצבעות. דוגמא מצוינת לשיתוף הפעולה ביניהם אפשר למצוא ב"אני רוצה גם" עם הקליפ הגאוני. השיר מסביר מצוין למה פוליקר נהנה ממעמד מיוחד. כי הוא מצליח לגעת בכולם, ולא רק ברגעים האישיים והמלנכוליים, אלא גם ברגעים בהם אנחנו רוצים יותר מהכל, וגם ברגעים שאנחנו תוהים בשביל מה כל זה טוב.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0