מורדי על הופעת המחווה לגבריאל בלחסן

מורדי: אם תשאלו את הבעלים של הבארבי התל –אביבי מתי בפעם האחרונה היה שם מופע Sold-Out חודש מראש, אני בספק אם הוא יזכור. רוב הסיכויים שאני לא מכיר את כל ההתרחשויות במועדון, אבל די בטוח שהופעת המחווה לגבריאל בלחסן היתה יוצאת דופן, ולא רק בגלל הביקוש העצום, אלא גם משום התקווה הגדולה שאנשים תלו בה.

gavriegggl

ביום רביעי לפני שבוע, ממש בתחילת השנה האזרחית החדשה, התקבצו על במה אחת אומנים מהשורה הראשונה בארץ כדי לחלוק כבוד לגבריאל ולהוקיר את המוזיקה שלו, ובעיקר את האדם שהיה. ראשונים לעלות להופיע היו יוסי בבליקי ודוד פרץ שפתחו עם "גם כשעיניי פקוחות" ו-"עתיד" בגרסאות עדינות וביתיות. אחריהם הגיע ערן צור במראה טום ווייטסי וטרף את הבמה עם ביצוע פשוט מצוין של "העוקד, הנעקד והמזבח" מתוך 'בשדות'. מי שזכה להיות נוכח בערב הזה ראה בהמשך גם את אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, עמיר לב, רונה קינן, שולי רנד, יהוא ירון, אביב גדג', שלום גד, והרשימה נמשכת… ולמרות שכל אחד מהאומנים שהזכרתי הוא פרסונה בפני עצמו, אף אחד מהם לא הגיע כדי לבלוט או לגנוב את ההצגה, אלא לקחת חלק במשהו גדול ממנו, אולי אפילו גדול יותר מכל מי שהיה שם או לקח חלק בהפקת האירוע גם יחד. ראיה לעוצמת הערב מצאתי לאו דווקא בסוללת הכוכבים על הבמה, אלא באלה שנשאו את עיניהם אליה. כשהבטתי מסביב ראיתי שם זוג דתיים, זוג חרדים, שתי עולות חדשות שממש התפרקו במהלך ההופעה, היפסטרים תל-אביבים, ומי לא בעצם. כולם מצאו בטקסטים המיוסרים משהו שמדבר אליהם.

אני מודה שבמבט ראשון היה לי מוזר לראות שם חרדים, בעיקר בגלל השפה הבוטה בשירים של גבריאל. אבל במחשבה שניה זה בכלל לא מפתיע שכולם מצאו לעצמם זווית ממנה יכלו להתחבר לערב הזה. כי השירים של בלחסן הם כמו נייר זכוכית לנפש, לא תמיד נעימים, רוב הזמן שורטים, פוצעים, אבל הם מורידים מאיתנו שכבה גסה של לכלוך וחספוס. מספיק שזורם לך דם בעורקים כדי שתזדהה עם הייסורים של נפש שנעה בקיצוניות בין רוממות גדולה לאפסיות מכאיבה. בין השורות אפשר היה לשמוע את גבריאל צועק צעקה גדולה שקוראת לנו להיות אנושיים יותר, פחות קרים ומנוכרים אחד לשני. פחות תאוות בשר, בצע כסף, רמיסת החלשים מאיתנו. יותר גילוי של אנושיות גם כשלא חייבים, ערבות הדדית, שאיפה להיות יותר מאנשים. להיות אנושיים, בני אדם.

תמיד שמעתי איך בחלק ממדינות אירופה, אלה שפתוחות מאוד מבחינה מינית, עירום נתפס כמשהו מיני רק בהתאם להקשר. אותו הדבר נכון גם לגבי המילים שגבריאל בחר להשתמש בהן. הגסות של המילים לא נובעת מעצם השימוש המילולי בהן. היא נובעת מהממשיות שלהן, מההתנהגות שהוא ראה סביבו. ולא רק ראה סביבו אלא גם לקח בה חלק לפעמים. והוא התייסר על כך. כאב לו על עצמו, על אחרים, על אובדן הדרך והמוסריות. וזה מה שחיבר את הקהל ליחידה אחת: הרצון לטפס גבוה יותר והכאב והאכזבה כשמתרסקים בדרך לשם.

אמנם הביצועים היו מצוינים כולם, ויש הרבה רגעים שראויים לציון, כמו האיחוד של אלג'יר, או אביתר בנאי שהראה שהוא עדיין יחיד במינו, האחים של גבריאל שעלו על הבמה ובקושי הצליחו לדבר או לשיר. ואין לי ספק שאני חוטא באי הזכרת נקודות שיא כאלו ואחרות, ובכל זאת אם יש כמה דברים שמומלץ במיוחד לראות אלה ההופעות של יהוא ירון עם "השטן", אביב גדג' מבצע עם אהוד בנאי את "תפילה צעד 11" ונועה בלחסן עם "שלושה אביבים". בגלל ששלושת השירים האלה מייצגים את מהות הערב נאמנה: הכאה על חטא, רצון להתעלות, וגעגוע עצום. געגוע שלא יכול לכאוב יותר מאשר כשרואים ושומעים את נועה בלחסן שרה:

דניאל, האם שירתך כבר הסתיימה
שלושה אביבים הם כה מעטים
עבור לב רחב גדוש אהבה
וזיו הפנים נצח החיים
בין סלעים פורחים של מרבד כרמלי
ורוח דוממת של קבר מלבני
בשמש השוקעת של ערב ערירי
המוות נראה פחות אמיתי.

ההופעה המלאה:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0