על השראה אחת גדולה משנת 74'

קולומבוס במסע אחרי מידע והשראה משנת 74'…

Shuggie-Otis-c-Bob-Seidemann

שנת 1974, כמו שבטח כבר הבנתם, היא שנה של הרבה אינדיבידואלים. המושג סינגר/סונגרייטר תפס את קדמת הבמה ואמנים כמו ואן מוריסון, ג'וני מיטשל, לאונרד כהן, טום ווייטס ופול סיימון נעמדו מתחת לאור הזרקורים והציגו את הנפש שלהם על מגש. בשביל הקהל זה היה רק טבעי שזה יקרה.
זה לא שלפני זה אמנים יוצרים לא היו שם; דילן, ג'וני קאש, ג'ון באאז, ניל יאנג ואחרים כבר פעלו לבד הרבה זמן, אבל הם היו מיעוט בתוך תעשייה שלמה שהכתיבה ליוצרים מה לשיר, איך לעמוד ומה ללבוש.
גם בסול המצב היה דומה כשסטיבי וונדר, קרטיס מייפילד, מרווין גיי ואחרים מתנתקים מהחוטים הדמיוניים שניהלו אותם והחלו לכתוב ולהגיד את שעל לבם.
ולמרות כל זה, חיה כמו שאגי אוטיס עדיין לא היתה בנמצא.

שוגי אוטיס נולד ב-1953, בן לג'וני אוטיס, אחד מאמני האר נ' בי הגדולים של התקופה, בלוזיסט ומפיק בעל שם.
ב- 1965, בגיל 12(!!!) שוגי כבר ניגן בהופעות של אבא שלו על הגיטרה. וזה לא היה גימיק, הוא באמת היה כל כך טוב. כל כך טוב שהיו שהשוו אותו מאוחר יותר לאחד ג'ימי הנדריקס.
אחת האנקדוטות המצחיקות מצעירותו של אוטיס היא שהוא היה מצייר לעצמו שפם עם טוש לפני הופעות כדי שבעלי המועדונים יחשבו שהוא יותר מבוגר ויתנו לו לנגן עם אביו.
זה נכון שלאבא אוטיס היו קשרים בתעשייה, אבל הבן לא היה מקבל חוזה הקלטות כבר בגיל 16 על הפרוטקציה לבדה.
הוא היה ילד חריף ומוכשר כמו שד בעל ראיה ושמיעה מוזיקלית נדירה.

באלבום הראשון שלו בשנת 70' הוא הקליט יחד עם אל קופר הגדול ואת השני שנה לאחר מכן הפיק לו אבא אוטיס, אבל למרות הייחוס המשפחתי והכשרון הנדיר, האלבומים האלה לא זכו להצלחה גדולה.
בשנת 74' הוא הקליט בעצם את האלבום האחרון שלו – "Inspiration Information". גם הוא לא עשה גלים עד ההוצאה המחודשת בלייבל של דייויד בירן ב-2001. אז הוא הגיע להרבה יותר אזניים וקיבל בצדק את מעמד הקאלט לו הוא זוכה עד היום. בחוברת של הריאישיו חולקים לו שבחים בין היתר דייויד בירן בעצמו, טים גיין מסטריאולאב ואחרים שגם אומרים שהרבה בזכותו פועלים היום אמנים כמו די ג'יי שאדו, מאדליב ואחרים שלקחו את הסול למחוזות האלקטרוניקה והפסיכדליה.

זהו אלבום גדול, מלא בשירים אדירים שרק במזל לא נשכח מתחת להררי ההסטוריה המוזיקלית. אוטיס מנגן בו בכל הכלים, מותח את גבולות הז'אנר ומשווה לשירים האלו, שיכלו בקלות להיות שירי סול סטנדרטיים, חזות סינמטית רחבה שלא היתה קיימת באותם ימים. זה נכון שבאותו זמן אמני פרוג, קראוטרוק וג'אז כבר עסקו בהרחבה של הסאונד וביצירת אווירה ולא רק שירים טובים, אבל בתוך הבלוז והסול, זה כמעט שלא היה קיים.
כשהאלבום הזה יצא שוב על ויניל, הזדרזתי והזמנתי אותו ועד היום הוא בא לי בול כמעט על כל מצב רוח, בכל עונה של השנה ושל הנפש.

אז נכון, זה לא אלבום שלגמרי מייצג את 1974, אבל הוא פנינה שהעולם היה חייב לדוג משם. הוא מלא בגרוב, בפאנק, בבלוז, ביצירתיות, במידע ובהשראה. קחו אותו ותנו לו צ'אנס, תאמינו לי שלא יהיה לו קשה לגדול עליכם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0