תומר פותח את שנת 1974 באדום

זהו, החופש הגדול נגמר. חברי הקולקטיב חוזרים לכתוב. המשימה הראשונה- 1974.
ומה יותר טוב מלפתוח את השבוע עם פוסט מעולה של תומר על קינג קרימזון?

king crimson red

תומר:

גם אני, בנוסף ללא מעט אנשים שאני מכיר, נגשתי בחשש קל לכל אלבום אחר של "קינג קרימזון" שהוא לא "In the Court…", ואני לא חושב ששאר אלבומיהם הגיעו לאותה פסגת שלמות כמו אלבום הבכורה של הלהקה. אבל כנראה שבשביל זה, שניה לפני (או אפילו תוך כדי) שרוברט פריפ מודיע על פירוק הלהקה, יוצא "Red". אלבום שפשוט מספק את כל מה שאני מצפה לו כשאני מאזין למוזיקה.

בהמון בחינות האלבום הזה מזכיר את אחיו הגדול והארי – 5 קטעים שמרכיבים את היצירה, בלדות לצד טירוף חושים, אילתור יוצא דופן ושימוש מקסימלי בהרבה כלי נגינה – ועדיין כל כך שונה.
חברי הלהקה לא בחלו באמצעים. שמו של האלבום נלקח היישר מהאזור של האקולייזרים שהמחט לא הפסיקה לדגדג בזמן ההקלטות. התכנים מאוד אפלים, המוזיקה אגרסיבית לעיתים, אין חוקיות ברורה ומה שמהר מאוד היה יכול להיות בלאגן של צלילים ועומס על האוזניים הפך למסע מרתק וחוויות האזנה ברמות הגבוהות ביותר.

אין הצהרת כוונות ברורה יותר משיר הפתיחה. קטע אינסטרומנטלי, פרוגרסיב מטאל עוד לפני שחברי להקת דרים ת'יאטר החלו לינוק, שתמיד העביר בי תחושות של פחד ומרדף אחרי משהו לא ברור. משם ממשיכים ל"בלדה" של האלבום, "Fallen Angel" שמה ואם חשבתם שתמצאו איזו מנוחה קלה אחרי קטע הפתיחה אז חשבתם. למרות האקוסטיות והרוגע שמשרים עלינו רגעיו הראשונים של השיר ההתפתחות תגיע עוד רגע, הגיטרה האקוסטית תהפוך לחשמלית, כלי הנשיפה יצטרפו לחגיגה וכל המשך השיר יהיה רק הכנה לבא בתור. "One More Red Nightmare" הוא היי אחר. שיר שקיימים בו תחושות שלא מוצאים בהרבה מקומות. סוג של התפוצצות אחרת. אגרסיביות משובחת שלא נותנת לך להתרכז בשום דבר אחר. שיא מוזיקלי שמבחינתי רק חברי להקת הפרודיג'י הצליחה לשחזר עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר עם "The Fat of the Land" האלמותי שלהם. הנה החלק הטריקי של האלבום מבחינתי, והכי חזרה לאלבום הראשון. אם תשאלו את מאזיני קרימזון שבאו מעולם הג'אז והקלאסי הם יגידו לך כמה השיר הזה "Providence" גאוני, ושזה השיר הכי טוב באלבום – כמו בערך הסיום של "MoonChild" מאותו אח גדול.
הקטע הזה לא פחות מטורף משאר האלבום וללא ספק העובדה שהוא בוצע בהופעה חיה (למרות שעבר עריכה באולפן) רק מוסיפה ליופי סביבו, אבל בסופו של יום – זה קטע טוב ולא יותר מזה לפי דעתי.

לעומת זאת, אם יש משהו שעליו אין ויכוח זה השיר שחותם את האלבום. שיר התעופה האולטימטיבי, שיר שבאמת משאיר אותי חסר מילים כל פעם מחדש ובאמת שאין סיכוי שאצליח לכתוב משהו שאפילו ידגדג את השלמות של היצירה הזאת. במגזין "טיים אאוט" הסתיימה הביקורת על Red במשפט הבא: "האלבום הזה הוא בעל ערך רב עבור אלו המעונינים לסלק כל שלוות-נפש מחייהם או לגרום לעצמם נזק בלתי-הפיך במערכת העצבים". עד כדי כך טוב האלבום הזה!

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0