אורי דביר ואלבום אחד לאי בודד

אורי דביר, מי שמפעיל את הבלוג המצוין "Ten To Butter Blood Voodoo", כתב כבר לא מעט פוסטים אורחים בקולומבוס.
היום גם הוא מתעמת עם השאלה הקשה מכל- איזה אלבום היית לוקח לאי בודד?

אורי:

ביום שבו אגיע לאי הבודד אשמח אם יהיה לצידי מישהו כמו Rowland S. Howard. אחד שהיה אי בודד בפני עצמו ומועמד ראוי להתחרות עם האי בקרב על התואר, 'מי יותר בודד'.
כל פרט באיש הזה מרתק אותי, הדרך שבה הוא זז ומופיע, הנגינה אחוזת הדיבוק שלו בגיטרה, השירה והאופן שבו הוא מבטא את המילים ומגלגל את עיניו מעלה או מטה, כמעט אף פעם לא מישיר מבט.
אותו נער עם תספורת גותית וחזות אפלולית שהחריב את כל מה שידעתי על גיטרה, התחיל את דרכו ב The Birthday Party האוסטרליים (להקתו הראשונה של ניק קייב) ואף כתב את הלהיט האובדני דכאוני שלהם Shivers, אותו שר קייב בגלגול הראשון של הלהקה The Boys Next Door.
האוורד שעזב את הלהקה בשלהי שנות ה-80 נשאר בצללים ואלה עטפו אותו ברצון עד שנפטר מסרטן בשנת 2009.

הגישה המיוחדת של האוורד לגיטרה והיכולת לנגן תווים ספורים בצורה כל כך אגרסיבית וחסרת שליטה או להפיק קירות סאונד כאוטיים חדים וצורמים, השפיעה על לא מעט מוזיקאים, ובעצם די קשה לדמיין את הסאונד של הרוק האלטרנטיבי ללא הנגינה שלו.
מהיום שהוא נכנס לחיי, הוא עלה מהר מאוד לרשימת 10 הגיטריסטים האהובים עלי ביותר. שלא בצדק, בדרך כלל מוזכר האוורד רק כגיטריסט הדומיננטי והאדיר שהיה, והצד האחר שבו ככותב שירים בחסד, קצת התפספס באוזני הבריות.

20 שנה עברו מאז שהתחיל לפעול כמוזיקאי ועד שיצא אלבום הסולו הראשון שלו Teenage Snuff Film בשנת 1999.
האלבום הזה הוא בשבילי חור שחור של מלנכוליה חסרת מעצורים שאני נהנה לחזור אליו ולהסתגר בפנים.
האישיות של האוורד והשירים שלו סוחטים אותי רגשית, גם ברגעים הכי יציבים שלי. לרוב נורא קל לי לאבד את עצמי במוזיקה ולשכוח מהטקסט, במקרה שלו קורה לי בדיוק ההפך.
הילד שהזדקן מוקדם מידי שר שירי רוקנ'רול בקצב עייף וחסר תקווה, לבוש חליפות שחורות ומעלה זיכרונות של לילות מדממים, שפתיים קרות של אישה ותהומות נפשיים, פידבקים של הגיטרות הכי יפות ואכזריות בעולם וקול חד כתער, כל אלה מכים בי בכל שמיעה מחדש.

האלבום הזה מתנגן אצלי לפחות פעם בחודש במשך כמה שנים, אני לא מצליח להפסיק לחזור אליו. אם אקלע לאי בודד, כדאי שיהיה איתי אלבום אחד שיכול לתפוס אותי ממש חזק ולא להרפות עד השיר האחרון, כזה שיעזור לי להתמסר לחוויה עד הסוף ולא יתפקד כמשהו שמנעים את הרגע ומיד מתפוגג. אני אבחר באלבום הזה.

מוזיקאים מדברים בהערצה על רולנד האוורד, מתוך הדוקומנטרי המרגש שיצא עליו Autoluminescent: Rowland S. Howard:

הבלוג של אורי:

http://oridvir1.wordpress.com/