Homeשבוע מוזיקאים על אי בודד

ברק חיימוביץ אורז לאי בודד

זה כבוד בשבילנו לארח כאן בשבועיים האלה לא רק מוזיקאים שעושים לנו טוב באזניים ועל הלב, אלא גם אנשים שנותנים לנו השראה, אלה שאנחנו תמיד ממשיכים ללמוד מהם על הדברים שאנחנו עוסקים בהם- על כתיבה, על רדיו ועל אהבה אמיתית למוזיקה. כמו האדם הבא שגייסנו לפרוייקט- ברק חיימוביץ', עורך המוזיקה הראשי של הרדיו הבינתחומי, שדרן נפלא ואיש מוזיקה אמיתי.

ברק:

הקפטן אמר לי שאף אחד לא כותב על "A Love Supreme". איך אף אחד לא כותב עליו לכל הרוחות?! אלבום לאי בודד. ואף אחד לא כותב על "A Love Supreme". לא שהאלבום הזה זקוק ליחסי ציבור, אבל אנחנו לא עוסקים בשליית פנינים, אנחנו עוסקים בהישרדות. אז קטונתי מלנסות להפוך את הצלילים הנשגבים למילים ארציות, אבל אנסה.

תחילה נאמר שאינני אדם רוחני. אינני אדם מאמין. אינני אדם דתי. אבל כשזה נוגע לבית התפילה של קולטריין, אני כבר לא בטוח לגבי הנ"ל.
וזה לא רק קולטריין. ג'ימי גריסון על הבס, אלווין ג'ונס על התופים ומקקוי טיינר על הפסנתר. כולם כהנים גדולים, ענקים, שמשתתפים בטקס כאורגניזם אחד.

והטקס- שירי תפילה והודיה לגדולתו של היוצר (The Creator) או יותר מזה – לקטנותנו שלנו. אין הכוונה בשירים לכאלו שיש בהם מילים, שכן פרט למנטרה החוזרת שעל שמה נקרא האלבום, קולטריין לא באמת משתמש במילים בשאר התקליט. ועם זאת המוזיקה היא לירית להפליא- וקולטריין עם הסקסופון שלו הוא מספר סיפורים נפלא. בתקליט הזה יש את כל מה שאלו המחפשים את הצעד הראשון שלהם בעולם הג'אז צריכים. אין פה עדיין את האסתטיקה או את כלי הנגינה של הרוק שהגיעו כמה שנים מאוחר יותר עם מיילס דיוויס ומהפכת הביצ'ז ברו שלו, אבל לרגע אי אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באלבום ג'אז סטנדרטי. למעשה האלבום הזה הוא האנטיתזה לעולם המסורתי של הג'אז, אותו עולם שגורם לכל כך הרבה אנשים לסלוד ממנו ולקטלג אותו כמוזיקת מעליות מצד אחד או כקקופוניה מתיימרת מצד שני. באלבום הזה בראש ובראשונה יש גרוב. התופים המפוזרים בהידוק (או מהודקים בפיזור) של אלווין ג'ונס והבאס החם של ג'ימי גריסון יוצרים מקפצה ממנה קולטריין וטיינר עולים מעלה מעלה. יש פה גם רגעים בהם התבניות נשברות והתפילה כמעט הופכת למהומה, אבל גם הרגעים האלו רק מעצימים את הגרוב הלא שגרתי. למעשה, בזכות האלבום הזה למדתי שאפשר לנוע למוזיקה לא רק קדימה-אחורה, אלא גם ימינה-שמאלה ולמטה-למעלה.

שנים אחרי שגיליתי והתאהבתי בקולטריין בכלל ובתקליט הזה בפרט, גיליתי שבצעירותם, גם שניים בשם פיל לש וג'רי גרסיה (כפי שכתוב בביוגרפיה הרשמית של הגרייטפול דד), נהגו לשאוב השראה רבה מתקליטיו ומהופעותיו של קולטריין והרביעייה באמצע שנות ה-60. את ההשפעה שלהם על הג'אם והפסיכדליה שהם יצרו כאורגניזם המכונה גרייטפול דד, החל מימי השיא של ה-ל.ס.ד ועד היום, לא קשה לאתר. ואם הייתי יכול לבחור שני אלבומים לאותו אי בודד, הייתי לוקח גם את Live/Dead שלהם מ-1969. אבל לפני העוגה, צריך לשרוד.

ואולי בעצם הדבר הכי חשוב שצריך כשאתה על אי בודד זה אמונה. בשביל זה יש את התקליט הזה.

וכאן אתם יכולים(מומלץ בחום) לשמוע את התכנית "מגדלור" של ברק ברדיו הבינתחומי:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=401595

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0