Homeשבוע מוזיקאים על אי בודד

בועז כהן אורז זכרונות לאי בודד

יש כותבים כאלה, שמצליחים להעביר אותך דרך הכתיבה שלהם לזמן ולמקום. לפעמים זמנים אותם אפילו לא חיית, מקומות בהם לא ביקרת. ויש כאלה שבנוסף לכל זה גם מצליחים להצמיד לזכרון פסקול. אחד כזה הוא בועז כהן.
הוא אחד הכותבים האהובים עלינו ועכשיו הוא משיק פרוייקט הדסטארט בעזרתו הוא רוצה לגייס מספיק כסף כדי להוציא לאור ספר המאגד את זכרונותיו המוזיקליים ושמו- "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים".

הנה הקישור לפרוייקט ההדסטארט:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=7287

אנחנו נרגשים לבשר לכם שבועז נעתר לבקשתנו וכתב לנו על האלבום אותו הוא היה לוקח לאי בודד…

בועז כהן / קסם מטורף שכזה

FRUIT TREE – ניק דרייק
אוסף 1969-1974

בחינת הבגרות האחרונה היתה באוגוסט 1981. סיימנו, ויצאנו, ונעמדנו זה מול זה, מול הקיוסק של חיה. לא ידענו אם ללכת או להישאר. "אז מה עכשיו?", שאל מישהו. "ניפגש בצבא", ענה אחר. והמלכה של הכיתה חייכה, כמעט לעצמה: "או שבעוד 20 שנה נגיע עייפים מהחיים לפגישת מחזור". הקיץ עבר והגיע ספטמבר, והלימודים התחילו, אבל אני הייתי בבית. חופשי מלימודים. בהמתנה לגיוס המוקדם. עידן הדמדומים שבין סוף התיכון ובחינת הבגרות האחרונה לבין הגיוס לצה"ל. ארבעה חודשים של חופש, לילות ארוכים ללא שינה. נסיעות לקיבוץ פלמחים לחברה שלי, קריאה אובססיבית של ספרי פולחן כמו "מילכוד 22" ו"יומו של השלושרגל". נסיון למצות שאריות של תום נעורים וזמן פנוי ממחויבות. ולילה אחד, זה קרה לילה אחד, במהלך תקופת הביניים, גיליתי קסם שלא ידעתי כמותו קודם.

אני זוכר כמו אתמול את הרגע הזה. יואב קוטנר הגיש תכנית לילה בגלי צה"ל ושיר לא מוכר בקול לא ידוע הלם בי בעדינותו המופלגת וביופיו המלנכולי השברירי המחבר יחדיו אהבה לא ממומשת ושמיים צפוניים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם ניק דרייק והפעם הראשונה שבה שמעתי את Northern SKY ואף פעם, אף פעם לא הרגשתי קודם קסם מטורף שכזה.

I never felt magic crazy as this
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
Bright in my northern sky

תת הכרה נפתחה כמו מניפה רבת עצב וקסם. את כל מה שהיה שם וכל מה שהסתתר מתחת למילים והצלילים ספגתי אל תוכי. ניק דרייק, אמרתי לעצמי. ניק דרייק. ולמחרת קניתי את האלבום היחיד שהיה בחנות התקליטים "אלגרו" בתל אביב. אלבום האוסף של ניק דרייק.

ניקולס רודני דרייק נולד ביוני 1948 ברנגון שבבורמה, שם שהו הוריו בשליחות וגדל שם עד גיל שלוש. בשובם לאנגליה ניקולס הצעיר נשלח לפנימיית מרלבורו היוקרתית ושם הצטיין בריצות למרחקים ארוכים, בקפיצה לגובה, בנגינה על פסנתר, סקסופון וגיטרה ובספרות אנגלית. דרייק של ימי בית הספר התיכון לא זכור לאיש כטיפוס דיכאוני, אלא דווקא כמי שאהב ספורט, סיגריות ובירה מהחבית, ברנש שידע לעודד חברים לברוח איתו מהפנימיה כדי לראות הופעות של מודי בלוז, פרוקול הארום, ברט יאנש וג'ון ריינבורן בסוהו של לונדון. המוזר הוא שעד גיל 18, כשעבר ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', דרייק לא חשב על עצמו כעל מוזיקאי. רק בעיר הסטודנטים החל לכתוב שירים משלו, שהושפעו מהמשוררים האהובים עליו, וויליאם בלייק ואודן. בהשראת סצינת הפולק-רוק שפרחה אז דרייק שיכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. הופעותיו המעטות נערכו בפני קהל מצומצם, לא זכו לעניין גדול, אבל את אחת מהן ראה ג'ו בויד, המפיק האגדי של פיירפורט קונבנשן, ג'ון מרטין ופינק פלויד ובויד החתים את דרייק על חוזה הקלטות שעות אחדות אחרי שראה אותו שר ומנגן לראשונה והאיץ בו לסיים תקליט בכורה, שיצא ב-1 בספטמבר שנת 1969, וכלל שירים שירים מופלאים על איש הנהר, על שמש שזורחת ביום שבת, על ההרהורים של מרי ג'יין ועל שיר הצ'לו המרעיד את הלב. תקליט הבכורה. ספטמבר 1969. שמו של התקליט, נותרו חמישה עלים מאזכר סיפור קצר של או הנרי בשם העלה האחרון שמספר על בחורה קליפורנית בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית ומאושפזת בגריניץ' וילג' בניו-יורק. ג'ונסי מאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה, היא תמות. וכשנותרים חמישה עלים על העץ היא אומרת: "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן". אבל יש מי שדואג שהעלים לא ינשרו מהעץ כדי לשמר את התקוה של ג'ונסי ואת האמונה שלה בחיים. יש מי שמצמיד את העלים בדבק לעץ, בלילה, כשהיא ישנה.

תקליט הבכורה של דרייק לא כבש את הקהל ודרייק גילה שהוא סובל מהופעות חיות. הוא התרכז בהקלטות האלבום השני, ברייטר לייטר שיצא ב-1 בנובמבר 1970 והיה עשיר יותר, מוזיקלית, מקודמו. רביעיית כלי מיתר וקשת, קסילופון, פסנתר וירטואוזי, סקסופון בקטע Poor Boy שבו השתתפו גם זמרות רקע. בשירים אחרים ניגנו ריצ'ארד תומפסון וג'ון קייל (שהפך לחברו הטוב של דרייק בתקופה ההיא) והתקליט כולו היה מעין יצירה, שנפתחת וננעלת בקטעים אינסטרומנטליים. אלבום מופת שאין בו מילה אחת מיותרת או צליל אחד עודף. מושלם.

תקליט מושלם. אלבום מופת. השני של דרייק, 1970. אבל התקופה היתה שייכת ליוצרים אישיים אחרים. ג'יימס טיילור, קט סטיבנס וגם ארבעת חברי הביטלס שהוציאו תקליטי סולו. רבים הצליחו להגיע לתודעה. דרייק לא. הנסיך שקע במרה שחורה, מאוכזב קשות מחוסר ההצלחה. הוא נסע לצרפת, חזר לאנגליה, עבר שוב לגור בבית הוריו, החל טיפול פסיכולוגי ושהה שעות ארוכות בבית, בהאזנה לבאך ובקריאה של המשוררים הצרפתים המקוללים פול ורלן וארתור רימבו. "הוא התנתק מהעולם", אמר אחרי מותו ג'ון קייל, "כי העולם לא היה עדיין מוכן לקבל אותו".

אבל בשנת 1972 דרייק יצר מקבץ של שירים חדשים. הפעם, בלי כל הפקה ועיבודים, לבדו, הוא נכנס לאולפן וביומיים בלבד סיים את הקלטת PINK MOON תקליט קצר ומתומצת, נזירי, עירום כמעט, שקולו של דרייק פורט בו על כל עצב חשוף של המאזין, כשרק גיטרה ולפעמים עוד כלי אחד מלווה, ברקע. התקליט הזה כולל כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם והוא בית-ספר הכרחי לכל מי שרוצה לדעת מהו שיר מושלם ומדוע שיר מושלם יכול להיות שיר של גיטרה ושירה בלבד, בלי שום תוספת, וכלום לא חסר.

גם PINK MOON שיצא ב-25 בפברואר 1972 זכה לתגובות טובות מהמבקרים אבל להתעלמות מהקהל ודרייק החליט שלא להקליט יותר. הוא חצה את התעלה, נסע לצרפת, התגורר על גדות נהר הסיין, שתה הרבה יין אדום וניהל מערכת יחסים עם הזמרת פרנסואז הארדי שהיתה מבוגרת ממנו בארבע וחצי שנים.

דרייק היה בסך הכל בן 26 כשהקליט את ארבעת שיריו האחרונים, ב-1974. הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי למשך חמישה שבועות, נטל כדורים נגד דיכאון, ניהל שיחות ארוכות עם ג'ון קייל ועם אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, ובלילה שבין ה-24 ל-25 בנובמבר נטל כמות גדולה מדי של גלולות שינה, ומת. כשאמו מולי מצאה אותו במיטתו, הסתובב על הפטיפון הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר שש של יוהאן סבסטיאן באך. זה היה חמש שנים בדיוק אחרי שיצא תקליטו 'נותרו חמישה עלים', בסוף 69'. העלה האחרון נשר. דרייק מת, אלמוני למדי.

הוא לא היה היוצר הראשון שגדולתו הופצה ברבים ברחבי העולם רק אחרי מותו. לעתים העולם אינו הוגן בזמן אמת לנסיכים רגישים וגאוניים כמו ואן גוך, פרנץ קפקא וניק דרייק. הם מתים צעירים, עריריים ולא מוערכים, אבל יצירתם נשארת לנצח אחריהם, מעוררת השתאות דור אחרי דור, ותמיד את אותה שאלה שלא תהיה לה תשובה: איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהוא לא זכה לכבוד והערצה בחייו?

אי אפשר לתאר את הספרות המודרנית בלי קפקא. השפעתו של ואן גוך על הציירים שבאו אחריו היא בלתי נתפסת. גם ניק דרייק נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מוזיקאים יוצרים אחרים. שמו הפך למושג. שלושת התקליטים שיצר בחייו והשירים שנותרו מאחור והודפסו באוספים מאוחר יותר הם נכס רוחני מהמעלה הראשונה. אני לא חושב שאני מגלה לכם כאן משהו חדש. אני רק מתוודה על אהבתי העזה והנצחית למי שנגע בנפשי לעומק מהרגע הראשון ומלווה את חיי כבר 30 שנה ברצף. השירים שלו זכו לכמה וכמה אלבומי מחווה ולביצועים שונים, כולל פסנתרנים קלאסים (כריסטופר או'ריילי) ולא קלאסיים (בראד מלדאו) שהקליטו פרשנויות אינסטרומנטליות לשירים שלו.

לניק דרייק היה לכאורה הכל. עלומים, כישרון והשכלה. בחור גבוה מאוד, יפה תואר, ספורטאי מחונן, סטודנט באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בתבל, כותב גאון, נגן גיטרה מעולה בעל טכניקה יוצאת-דופן שרבים מנסים כיום ללמוד ולחקות אבל הוא לא הצליח להצליח ולא היה לו כוח מספיק להיאחז בחיים. אגב, אנקדוטה: אלטון ג'ון, בשנת 1968 הקליט שירים של דרייק בהיותו טכנאי הקלטות באולפן שבו עבד דרייק על תקליט הבכורה שלו. אלטון ג'ון שלח את הדמו לחברות תקליטים אך לא קיבל שום תגובה על החומר. ההקלטות נמצאו בשנת 1992 ויצאו לאור על גבי בוטלג איטלקי.

קראתי את הביוגרפיה עליו. כתבתי עליו שוב ושוב (בפעם הראשונה, בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, "רוח", בנובמבר 1987). אימצתי ללבי את התקליטים של ניק דרייק ויש לי היום דיסקים שלו ואפילו קסטת-אוסף שקניתי בשעת מצוקה באנגליה, כי הייתי צריך את השירים שלו שיהוו פסקול לחיי אז. במובנים רבים דרייק קרוב ללבי והוא חלק ממני, זורם אצלי בדם, הכי משקף את נפשי. מעטים הם אלה שפגשתי בצעירותי והכירו את דרייק (כמה שמחתי לגלות ב-1989, אצל אבי בללי בבית, את הקופסה של דרייק) אבל אז באו שנות התשעים ורדיוהד, כמו גם REM, מאזי סטאר, בק ורבים אחרים פתאום התוודו על אהבתם האדירה לניק דרייק, ופרסומת עם שיר של דרייק ברקע ועוד ועוד סרטים ששילבו את יצירות המופת הקטנות שלו בפסקול ופתאום לא הייתי לבד כל כך, והיתה לי נחמה קלה שאולי בכל זאת דינו של הצדק להיעשות, גם אם מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי.

ועכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי אותו לילה – ובכל פעם מחדש, בחיי, אני אומר "תודה לך, קוטנר" – אני מקשיב לדרייק כמו בפעם הראשונה. אני לא עורך אבחנה בין תקליטיו. כלל יצירתו הוא מכלול אלבומיו. הקופסא שאורזת את כל יצירתו, כל חייו. עץ החיים. עץ הפירות. ואם היו דורשים ממני לקחת רק תקליט אחד ויחיד לאי הבודד, זה היה ראש וראשון לכל התקליטים כולם. את זה, ואת הפטיפון הישן, שעליו ניק דרייק מתנגן בזה הרגע.

= = = = = =
מתוך "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", ספרו של בועז כהן שייצא בקרוב בעזרתכם…

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=7287

COMMENTS

WORDPRESS: 4
  • comment-avatar

    כמה יופי יש במלנכוליה הזאת שהיא כל כולה – ניק דרייק. כל כך יפה שבא לבכות..

  • comment-avatar
    גילי 10 שנים ago

    כל מילה בסלע, כתבה מדויקת על אומן מבריק.תודה!
    fly נוגע בקטע אחר בנשמה בעיניי.

  • comment-avatar

    ניק דרייק הוא המוזיקאי אותו אני שומעת כשאני רוצה להרגיש קדושה של חיים, של מציאות. הוא גם תמיד מרגיע אותי ומכניס אוירה מאד מיוחדת.

  • comment-avatar

    אחד המוזיקאים האהובים עליי בעולם. תמיד מחזיר אותי הביתה. לא מצליחה לתפוס את קיומו ואי-קיומו בעולם הזה, איך ברייה נדירה כל כך הייתה כאן, איך לא ידעו, איך אפשר להתגבר על הגעגוע… זה מה שניק דרייק מעורר בי תמיד – געגוע אינסופי ליופי אינסופי. והרגש הזה הוא נחמה אמיתית ללב. תודה על המילים הנפלאות שלך

DISQUS: 0