סער גמזו ואלבום אחד לאי בודד

יום שישי של אי בודד והפעם אנחנו מקבלים פוסט מעולה מאחד מאנשי המוזיקה והרדיו האהובים עלינו לקראת השבת…

סער:

מה ההיגיון לקחת איתי אלבום אחד לאי בודד? אם כבר לקחת משהו, למה לא לקחת סירת הצלה מתקפלת או נגן מוזיקה עמוס ב-64 ג'יגה של מוזיקה? ובכלל, אם האי כל כך בודד, אולי כדאי בעצם לקחת איתי עוד אי כדי שלא יהיה בודד? ואיך בוחרים אלבום אחד? הרי על האי הבודד הזה, שכולם לוקחים אליו אלבומים, יהיו רגעים של ייאוש ורגעים של שמחה, לילות מהורהרים ובקרים שבהם בא לרקוד. איך מצליחים לקפל לתוך אלבום בודד אחד כזו קשת של רגשות? איך מחליטים איזה אלבום יהווה את הפסקול האינסופי שלי על האי עד לגוויעתי המחרידה/ הצלתי הסנסציונית? והאם באמת שווה לי להביא איתי אלבום שימשיך להזכיר לי את הבית הרחוק ואת אלו שהשארתי מאחור? הפתרון ההגיוני היחידי בעיניי הוא לקחת איתי חבר. אלבום שאני מכיר כבר שנים, שעבר איתי תקופות שונות, שנחשף בפניי מחדש בכל האזנה, שגילה לי דברים שלא ידעתי על העולם, על אנשים, על מוזיקה, על עצמי.

יש אלבום אחד כזה, שבכל פעם שאני שולף אותו לסיבוב, מרגיש כמו פגישה עם חבר וותיק – "נושאי המגבעת" של "נושאי המגבעת", משנת 1996. יש בו זעם נעורים ויש בו חולשה אנושית, יש בו אהבה מכלה ויש בו בדידות מזהירה, יש בו תנופת רוק מחוספסת ויש בו בוסריות שציניות לא טימאה. האלבום הזה, שמכיל שירים מתקופות שונות של הלהקה, הוא הבחירה שלי לא בגלל מה שכבר גיליתי בו, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה. השירים המצוינים האלה נצבעים בכל פעם בצבעים חדשים, מקבלים משמעות שונה בכל קונטקסט ומתחברים מחדש כדי לספר בצורה אחרת את הסיפור.

עכשיו, כשיש לי תשובה מוחצת לשאלה הנצחית הזו, כל מה שנשאר הוא לעלות על ספינה שתיטרף בלב ים, או על מטוס שיתרסק וירד למצולות, רק כדי להגיע לאותו אי בודד ולנסות להבין איפה לעזאזל מוצאים שם קומפקט דיסק…