אנחנו מתקרבים לס

אנחנו מתקרבים לסיום שבוע ביג בנדס בקולומבוס. כרגיל לאחרונה, גם לעוזי שלנו יש מה לומר בנדון…

עוזי: במשך כל השבוע התעסקנו בביג בנדס – להקות שמונות מעל לשבעה חברים. רב הדברים שנוגנו והועלו כאן היו ישנים, הרבה דברים לכיוונים שמחים, צועניים ופשוטים – חברים שהתאספו כדי לנגן.
לשינויים התרבותיים והכלכליים שהעולם עבר בחצי המאה האחרונה יש השפעה גדולה על כך.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שחברי להקה שמונה ארבעה חברים ירוויחו כפול מחברי להקה שמונה שמונה חברים. מעבר למניעים הכלכליים, העולם המערבי מקדש את ערכי האינדיבידואליזם, לכל אחד יש את החופש והזכות להצליח אבל הוא תלוי רק בעצמו ופועל רק למען עצמו.

מה שרציתי להשמיע לכם היום הוא בדיוק חזרה לימים ההם שבהם מוזיקאי היה או חובבן שעובד ביום ובא לנגן עם החבר'ה בערב, או איש מקצוע שמגיע ערב ערב לנגן בכל מקום שייתן לו במה ומשכורת. בין אם זה בית מלון, תכנית טלוויזיה, ספינת תענוגות או סתם מועדון. ממש עוד יום במשרד, כמו בכל מקצוע אחר.

קלאוד בולינג אמנם התפרסם והתעשר בזכות המוזיקה שלו, אבל זה לא הפריע לו לאסוף חבורה של מוזיקאים (אתם מוזמנים לספור בקליפ כמה אנשים יש על הבמה) ולנגן איתם ג'אז כיפי, קצבי, לא מורכב אבל עדיין לא מה שנקרא האזנה נוחה (Easy listening).

יש בקליפ משהו שקשה להישאר אדיש אליו, החליפות התואמות, האופן שבו כל כלי מקבל את הסולו שלו והנגן נהנה מזמן בקדמת הבמה והמצלמה, גומר את הסולו וחוזר לשורה.
בקיצור, קליפ מלפני שלושים שנה שכבר אז נראה כמו חזרה של שלושים שנה בזמן. מקסים, כיפי, משמח – כל הדברים שבשבילם המציאו כל כך הרבה כלי נגינה.

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0