תומר:
הנה משהו שלא מוזכר כל יום בבלוג "קולומבוס" – מטאל. ז'אנר שלפעמים קצת נבלע בין כל אין-סוף הסגנונות האהובים עלינו. עד לפני כמה שנים די סלדתי ובעיקר התעלמתי מכל מה שקשור למטאל, אבל דיברנו כבר על זה שהייתי ילד. היום, שאני כבר גדול, אני לומד להעריך דברים בצורה שונה.
את "סליפנוט" הכרתי אצל חבר. הלכתי בכלל לשחק אצלו בסוני אבל איכשהוא הערב נגרר לציפייה בהופעה של תשעת החברים המשוגעים האלה מאיווה שמראים לבריטים "החמודים" מלונדון איך מנגנים, שרים ומתקלטים. בהתחלה לא הבנתי מה עומד מולי – מי כל המוזרים האלה עם התחפושות? למה הוא צועק? מה זה כל הטירוף הזה??? אבל אז עצרתי, הקשבתי, הסתכלתי ועם כמה הסברים מלאי תשוקה מהחבר על הלהקה התחלתי להבין שיש פה משהו שהוא יותר מרעש. הרבה יותר מרעש, יש משהו עצמתי שלא תמצאו בשום מקום אחר.
הכל חוקי במוזיקה של חברי הלהקה שהוקמה ב-1995. סימפולים, נגינה בכלים חיים, תקלוט כמו שלא תראו ותשמעו בשום מקום אחר ושירה חייתית שמים את ההרכב המשוגע הזה בשורה הראשונה של הנו-מטאל. כשמקשיבים להרכב, אי אפשר להתעלם ממגוון הסגנונות שיוצרים את המוזיקה המקורית שלהם – זפלין, בלאק סאבאת', קורן, ביסטי בויז, איירון מיידן ועוד כמה חלוצים הם רק רשימה קטנה. סליפנוט לקחו את כל ההשפעות ועשו מהן ערבוביה נדירה של כוח ועצמה מוזיקלית.
והרי הקטע שהעיף אותי לשמים. הוא לא פשוט לעיכול בהתחלה אבל אלו היו ללא ספק 8 דקות שהשתלמו בסופו של דבר. הפתעה שלא רואים כל יום מובטחת בתוך הסרטון המצורף.
תהנו, או לפחות תנסו…
COMMENTS