חוזרים לשבוע האינסטרומנטלי שלנו עם מורדי ועם אחד הדברים הכי טובים שקרו לגיטרה אי פעם…
מורדי:
קריירה של עשרות שנים מעידה על כך שג'ון פהיי היה אישיות מיוחדת בנוף המוזיקלי, לא רק בגלל היכולות יוצאות הדופן שלו כגיטריסט פולק/בלוז, אלא גם בגלל הסקרנות הבלתי נגמרת שלו לחקור עוד ועוד סגנונות כמו מוזיקה אמריקאית שורשית, בלוז, ואפילו מוזיקה הודית. משחר פעילותו אי-שם בשלהי שנות ה-50 ועד מותו ממש בתחילת המילניום, ג'ון פהיי הפך סמל לאדם שחי את המוזיקה בכל איבריו.

את אלבום הבכורה שלו הוא הוציא בשנת 1959, בהיותו בן 20 בלבד, חסר נסיון ממשי כיוצר עצמאי, אבל כבר בעל קשר עמוק לעולם המוזיקה, קשר שבא לידי ביטוי באספנות אובססיבית של תקליטי בלוז שחור משחור של אומנים כמו צ'ארלי פאטון, בליינד ווילי מק'טל ומיסיסיפי ג'ון הארט. הנטייה הברורה שלו למוזיקה דרומית החדירה בו גם את סגנון Finger-Picked שליווה אותו עד סוף חייו והפך לסימן היכר מובהק שלו. ה-Finger-Picked הוא סוג של פריטה מיוחדת על הגיטרה שגורמת לגיטרה אחת להישמע כמו שתיים, תוך חיקוי של ליווי בס לצד מלודיות של גיטרה אקוסטית. אלבום הבכורה שלו יצא ב-95 עותקים בלבד, מה שהפך אותו בדיעבד לפריט אספנים סופר-מבוקש, ואת חלקו אפשר לשמוע בהקלטה הראשונה שלו בחברה גדולה (TAKOMA RECORDS) – Bline Joe Death מ1964. ייתכן והבלוז השפיע על פהיי בעוד דרכים, מכיוון שבדומה למוזיקת העבדים מהדרום גם ג'ון נטה לכיוון הצמצום ביצירות האישיות שלו. הקלטות האולפן של פהיי התאפיינו בסאונד מאוד מינימליסטי ואישי, כשהרבה פעמים לא היה לו ליווי כלל, וגם לא שירה. נדמה שג'ון האמין בכוחה של הגיטרה להתקיים בזכות עצמה, ולא חשב שיש צורך לעטוף אותה בכל מיני גלגלי עזר מלאכותיים.

מעבר לכל הדברים שג'ון שאב מהבלוז, הוא גם מצא דרך להחזיר חזרה. הוא האחראי להיכרות בין "הינשוף העיוור" אלן וילסון, לבין בוב הייט במה שיהפוך לרגע מכונן בהקמת Canned heat. על הדרך ג'ון גם מצא זמן לגלות מחדש את אגדת הבלוז Bukka white, שכמו בלוזיסטים רבים מהדרום נעלם לכמה שנים טובות. הוא גם לא שכח את גיבורי הילדות שעיצבו את דרכו, ובשנת 1967 הוא ביצע תפילת אשכבה למיסיסיפי ג'ון הארט שהלך לעולמו שנה קודם. וככה זה נשמע…

פוסט הבא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0