Opeth, steven wilson, אופת', אורחים כותבים, מטאל, סטיבן ווילסון, שבוע אינסטרומנטלי בקולומבוס, תמי

ממש לפני כמה שעות כתב לנו יובל פוסט על פועלו של סטיבן ווילסון. והנה תמי, ללא תכנון מוקדם, מעידה על עוד פרק בעשייה הבלתי נגמרת שלו, הפעם דרך הרכב אחר…
תמי:
אחד מהקטעים האינסטרומנטליים האהובים עלי הוא של להקת אופת' השוודית. Opeth היא להקת פרוגרסיב מטאל שהחלה את דרכה בשנות ה-90 והאלבום שממנו נלקח הקטע האינסטרומנטלי הנ"ל הוא האלבום – Damnation שנחשב לאלבום הכי מוערך שלהם, אולי משום שהוא אלבום שקט, ללא שירי מטאל כלל וכתוצאה מכך, פונה לקהל מאזינים רחב יותר.

האלבום היווה תפנית בחיי הלהקה משום שהתקטלג כרוק אמנותי, בין היתר כיוון שהופק על ידי סטיבן וילסון הכשרוני והאגדי, חבר להקת פורקיופיין טרי ובלאקפילד (יחד עם אביב גפן) שידוע ביכולתיו המוזיקליות ובסאונד הייחודי לו. למרות ההפקה האמנותית של וילסון שבאה לידי ביטוי בכלים שונים ומגוונים, האלבום עדיין שמר על קו אחיד עם אופי הלהקה שהוא יותר מלנכולי ודכאוני.

רמז יותר גדול משם הקטע על אופיו לא יכול להיות – "Ending Credits", בעצם, כתוביות סיום, של הסרט ומטאפורית, של החיים. אז נכון שיש שיגידו שאופת' דכאוניים מידיי ופסימיים עד כדי אבדון, אבל יש משהו באפלה הזו שהם מייצרים בכל כך הרבה כישרון שמושך אותך פנימה. כמו הסקרנות להציץ לתוך באר מים עמוקה וחשוכה שלא רואים את התחתית שלה, ויחד עם כל דקה שחולפת כשהמוזיקה מתנגנת, מתקרבים עוד קצת אל התהום בתקווה למצוא בו משהו, מישהו, ללא הועיל.

'כתוביות סיום' הוא אמנם הקטע האינסטרומנטלי היחיד באלבום, אבל כל השירים יוצרים רצף של לחן מיוחד שמשלים את הליריקה המינימלית בצורה פואטית. הגיטרה, הקלידים והתופים מנסים לספר לנו סיפור, סיפור עצוב, של חיים שהגיעו לקיצם ודינם לגיהנום. אז עם מוות שלוחש שיר ערש ותקווה שעוזבת, אופת' מזמינה אותנו לטיול בחשכה מלווים בלחן מורבידי אך נפלא בו זמנית…