1973, tom waits, אורחים כותבים, טום וויטס, טום ווייטס, סדרת השנים- 1973, תמי

 תודה לתמי שפותחת לנו את היום האחרון של שבוע 1973 בקולומבוס בטוב טעם…
תמי:
במרץ 1973 יצא אלבום הסטודיו הראשון של טום וויטס – Closing Time, אלבום ג'אז שמספר סיפורי חיים ובלאדות על אהבות ישנות. בהתחלה האלבום לא זכה לתשבוחות גדולות, עד שטים באקלי עשה קאבר מצליח ל”מרתה” והאיגלז עשו קאבר ל”OI’ 55” ולאט לאט וויטס החל לקבל תשומת לב מקהל שעתיד להתמכר לקולו המיוחד.

הסיפור שלי עם וויטס התחיל מאוחר יחסית, משום שאף פעם לא באמת טרחתי להקשיב לאלבומיו כמו שצריך ולתת לו צ'אנס. לא הבנתי מה הקטע עם הזמר הצרוד הזה, שרודף נשים והרומן הגדול ביותר שלו הוא עם האלכוהול. יחד עם זאת השם שלו עלה תמיד עם רפרנסים בלוזיים למינהם ומירמוריי וולנטיינז בין היתר.
אז יום אחד פשוט החלטתי להאזין, אלבום אחר אלבום אחר אלבום, ומאז הוא הפך לאחד האמניםהכותבים האהובים עלי ביותר. בין אם הקול שלו נקי וצלול ובין אם הוא שיכור עם קול מחוספס, הכתיבה שלו תמיד פואטית, מלווה בחצוצרה ופסנתר נוסטלגי.

רוזי, מרתה, אליס וזרועותיה של רובי הן חלק מההיסטוריה שנכתבה בפאבים שונים לאורך וירג'ניה, אילינוי, ניו אורלינס, ג'רזי וכבישים מהירים לאורך ארה"ב. המשותף לכולם היא אולי הבדידות המוחלטת שניכרת מהכתיבה של וויטס, איכשהו שיריו תמיד משרים אווירה בלוזית נפלאה שמצד אחד מדגישה פסימיות ועצבות ומצד שני משאירה טעם של עוד.
כי כשטום וויטס מזמין אותך לבלוז, עם כבד מקולקל ולב שבור, תמיד אפשר להאשים את הפסנתר שהוא שיכור ולזכור שלטום וויטס אין בעיית שתייה, חוץ מהפעמים בהם הוא לא יכול להשיג משקה…

פוסט קודם
וורדפרס: 0
DISQUS: 0