יום שלישי בשבוע ויובל, הרכש הטרי שלנו, מביא לנו טעימה מהצד הרועש יותר של שנת 1973…
יובל:
כבר מגיל צעיר מצאתי עניין במוזיקה רועשת. בזמן שאחרים היו עסוקים בלהגיד – "למה הוא צורח ככה??" או – "תנמיך את הרעש הזה" אני הייתי עסוק בלחפש לעומק עוד הרכבים שיודעים להרעיש ושעושים את זה כמו שצריך.
תמיד היה נראה כאילו האמנים המלודיים והמורכבים יחסית מקבלים הערכת אין קץ מכל חובבי המוזיקה ותמיד נחשבים כפסגת היצירה ואילו האמנים "המלוכלכים" יותר איכשהו נדחקים הצידה ונחשבים לפשוטים ומשעממים.
אז אחרי שלהקות "הלכלוך" המוכרות והנגישות יותר כמו נירוונה, אליס ורייג' קצת נמאסו עלי, חיפשתי משהו שיקח את העניין שלב אחד קדימה, כזה שכשאשמע אותו אבין מאיפה הכל התחיל.
ואז מצאתי את איגי. והשאר היסטוריה.

האלבום הזה נחת עליי כמו סלע, בשמיעות הראשונות אפילו הרגשתי כאבים באוזניים מרוב העוצמה והאנרגיה שנשפכות כאן, מה שגרם לי קצת להרהר ולחשוב שאני אוהב רעש אבל לא בכל צורה, אולי אני צריך קצת עדינות בתוך הרעש שלי ולא משהו כמו איגי והמוקיונים שלא ממתינים אפילו שניה שתסתגל לעניינים או תפתח חיבה מסויימת וישר פותחים את האלבום בהמנון השמדה שצועק לפירוק כל מה שזז על פני האדמה.

בתחילת דרכם היו המוקיונים בשולי המוזיקה האמריקאית, הם היו יותר מדי בוטים וקיצוניים בגישתם וניגנו בצורה פרימיטיבית וחסרת עכבות. לאחר שני אלבומים שלוו בהופעות קיצוניות בהן היה איגי, הסולן עם חוצפת הבמה וההתנהגות הבוטה ביותר שיכולת למצוא, מורח את עצמו בשלל חומרים וחותך את איבריו להנאתו עם זכוכיות וסיכות למיניהן, עמדו החברים על סף פירוק.
במצב בו כל אחד מחברי ההרכב היה שקוע עמוק בגמילות משלל חומרים ונוזלים והיה נדמה כאילו הכל הולך להגמר, נתנו החברים, עם קצת שינויים בהרכב ובניצוחו ובהפקתו של דיויד בואי פוש אחרון והתאבדו על אלבום שלישי.

איגי מספר שחברת קולומביה היו מוכנים להשקיע ולהוציא את האלבום רק אם יהיו בו לפחות שתי בלדות, אחת לכל צד, מה שתרם מסחרית לאלבום וגרם לו להיות קצת פחות קשה לעיכול. ולמרות זאת הוא הצליח להיות פאר הרעש בשבילי ולהזיז קצת את פינק פלויד, גאוני האסתטיקה שהיו די דומיננטיים אצלי לצד ולתת ביטוי לטינופת, חוצפה ובמיוחד לכאלה שלא הכי יודעים לנגן אבל עושים את זה הכי טוב בעולם.

איגי והמוקיונים ישפכו את המעיים שלהם לפניכם, הם יצרחו, יחבטו, יבעטו ויהרסו את כל מה שיהיה בדרכם. אז גם אם זה קצת כואב בהתחלה, תנו להם צ'אנס כי אם לא הורסים הכל עד היסוד, אי אפשר להתפתח ולבנות דברים חדשים.

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0