תומר על "Living In The Material World" של ג'ורג' האריסון

11354425_10152718989127282_272882582_o

הדבר הכי טוב שיצא מהפירוק של הביטלס הם אלבומי הסולו של ג'ורג' האריסון. כן, אני ממעריצי הביטל השקט ולפי דעתי גם המוכשר ביותר. לנון גם הוא הפציץ עם כמה אלבומי סולו מעולים מאז תחילת שנות השבעים, מקרטני המשיך באותו כיוון מיינסטרימי קבוע, טוב ובעיקר בטוח ורינגו… טוב, רינגו ניגן באלבומי הסולו של חבריו לשעבר ללהקה ועוד כמה הרכבים וזהו בגדול. רחוק מכולם, במקום ששמור אצלי לגיבורים, נכנס ג'ורג' האריסון. לאחר אלבום בכורה לא פחות ממושלם והופעה בלתי נשכחת במדיסון סקוור גארדן שכל הכנסותיה קודש למען ילדים בבנגלאדש(יחד עם ענקים כמו קלפטון, דילן, בילי פרסטון, ראווי שאנקר והרשימה עוד ארוכה) מגיע תורו של "Living In The Material World" שממשיך את סלילת דרכו של ג'ורג'י שלנו לקריירת סולו מסקרנת שתמשך עד ליום בו החזיר את נשמתו לבורא. האלבום מכיל כמעט את כל רבדיו של אותו ביטל לשעבר. הבלדות הנעימות שלמדנו לאהוב עוד מתקופת Abbey Road, הצלילים ההודיים, הסאונד המלא והשלם שמלווה את כל האלבום, כל הדברים הללו מתחברים יחד ליצירה שלמה ומגוונת.

להאריסון היה יתרון ענק – הוא ידע לעשות מוזיקה "ביטלסית" אבל עדיין טיפה יותר מעניינת וכך בעצם גם להיות אהוב על אלו מאיתנו שלא מחבבים את ארבעת המופלאים. האלבום הזה, ביחד עם הראשון, הם הדוגמא המושלמת. בפעם הראשונה שניגשתי לאלבום הזה די חששתי. בעיקר מ-"תסמונת האלבום השני", אבל אחרי כמה דקות הבנתי מול מה אני עומד ולמרות שהאלבום לא שיחזר את הצלחת קודמו, בעיניי הוא תמיד יהיה ממשיך דרך ראוי.

השנים שיבואו לאחר מכן לא יהיו קלות להאריסון. גירושין, מסע הופעות כושל בצפון אמריקה ואלבום שלא עמד בציפיות בשם "Gone Troppo" יהוו מכשול לא פשוט בחייו, אבל תמיד נוכל להתנחם בשנת 1973 שבשביל האריסון הייתה מיוחדת במינה ושיאה של צמיחה אישית ותקופה קסומה.

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0