ערן: Time Out of Mind, אלבום האולפן ה-30 במספר של בוב דילן, יצא ב-1997 ונחת על מעריציו כרעם ביום בהיר. ראשית, הוא שוחרר אחרי 7 שנים שחונות, בהן דילן לא הקליט מוזיקה מקורית בכלל. חשוב מכך, האלבום הגיע אחרי שנות ה-80 הנוראיות בהן הוא ניסה ללא הצלחה להישאר רלוונטי, התנצר וחזר ליהדות, הפסיק להקליט וחזר, ואף השתתף במה שהוא עצמו כינה כ"הופעה הגרועה ביותר שלי אי פעם" – הקונצרט ב-1987 בישראל. חלק מההקלטות שלו מאותן שנים נשמע כל כך חלש, עד שהיו כאלה שחשבו שהוא כבר הפך, הלכה למעשה, לנחלת העבר – לאותן "אגדות רוק" ש"פעם היו עושות מוזיקה ממש טובה".

אבל אז זה הגיע, האלבום הזה, שסימן את תחילתו של קאמבק מדהים שנמשך למעשה עד היום. האלבום הזה הוא בעיניי הטוב והשלם ביותר של דילן, מכל הבחינות: דילן של האלבום הזה הוא כבר לא המשורר הצעיר והזועם שהיה; הוא גם לא "חברתי", לא "פוליטי" ולא קורא לשנות את העולם ולהדיח פוליטיקאים מושחתים. דילן של האלבום הזה בעיקר עייף מאהבה, ומצולק מעשרות שנים של מאבקים – בתקשורת הנבזית והשקרנית, ובעולם כולו, שלעתים קרובות לא הצליח להבין מה לעזאזל הדילן הזה רוצה ממנו. השירים באלבום הם אישיים, שקטים, באווירה עגמומית למדי ובהפקה מוזיקלית קרובה לשלמות (של דניאל לנואה הגדול יחד עם דילן עצמו, תחת הפסבדונים "ג'ק פרוסט").

את האלבום סוגר Highlands, הקטע הארוך ביותר שדילן אי פעם הקליט. מדובר בפואמת זרם-תודעה בת 16 וחצי דקות, שדילן ספק מקריא ספק שר על רקע ריף גיטרה אחד בלבד שחוזר על עצמו. הליריקה לא קוהרנטית במיוחד אבל היא מקסימה בדרך דילנית ביותר. זהו קטע מאוד לא אופייני לדילן באורך שלו, אבל כן ביתר המאפיינים. אז קחו לכם רבע שעה לפני שבת לשמוע את השיר ולהתעמק במילים שלו – פעולה שאני יכול להבטיח שתהפוך את סוף השבוע הזה לשלו ולשקט יותר.
שבת שלום מקולומבוס…

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0