ממשיכים בשבוע אורך רוח עם יובל, בעוד פוסט מצוין על הרכב שאתם חייבים לעצמכם לבדוק…
יובל:
דמיינו שאתם גרים בעיירת חוף רגועה ושקטה, אתם בכיוונכם הביתה אחרי יום שגרתי של עבודה, סידורים ושעמום, בדרך פתאום אתם שמים לב שרגליכם לוקחות אתכם לים, אולי כדי להרגע אחרי יום ארוך או אולי כדי להיסחף עם הגלים למקום טוב יותר.
אתם מוצאים נקודה על החוף, נפרדים מחפצים ובגדים ומתקדמים לכיוון המים, שם אתם מרגישים קלים, חופשיים, צפים על פני הים ותחושה של רפיון עולה בכם, עד שפתאום מתחילה סערה, אתם לא מספיקים להגיב ומוצאים את עצמכם בלב ים בלי שום יכולת להלחם בעוצמת הגלים שמטלטלים אתכם והופכים את תחושת החופש מלפני דקות אחדות לחוסר שליטה מוחלט ופחד שמסחרר לכם את הראש כמו מערבולת.
לבסוף אתם תמצאו את עצמכם קרוב לקו החוף, שטים על שברי גלים קטנים שלאט לאט מעירים אתכם, אתם תפקחו עיניים ותודו לאלוהים, על זה שנשארתם בחיים או אולי על זה שעברתם חוויה שלעד תהיה חרוטה בזכרונכם, לטוב ולרע.
את המסע הזה אתם תתחילו ותסיימו בדיוק באותה צורה כאשר תאזינו ל – "לאלחש", היצירה המדהימה של פורקיופיין טרי.הייתי באמצע יום עבודה, המשמרת המשעממת ביותר שחוויתי, כלום לא זז ולא ראיתי את הסוף באופק, עד שחבר טוב שעד היום מקבל ממני ברכות תודה על הדחיפה להתעמק בהרכב הנהדר הזה שם את אלבום הקונספט המטורף הזה, שמדבר על אובדן הדרך שלנו, על החברה הפגועה שחוץ מטלויזיה, קניונים ופלייסטיישן לא מוצאת עניין בכלום ושוקעת עד מעל הראש בסמים, ניכור ובדידות ומגיעה למצב אפאתי אפוקליפטי.
כשאני חוזר ונזכר באותו רגע אני אפילו מודה לחבר יותר, כי חוץ מהאלבום המדהים הזה הוא פתח לי דלת להרכב מיוחד, מעניין ומקורי שלא מתפשר ונותן לי בדיוק את מה שאני מחפש – טקסטים מנוכרים ומורכבים, לחני פרוגרסיב עוצמתיים וסאונד שאין דומה לו.

האלבום נפתח בעוצמה, רעד שנכנס לגוף, גיטרות צורמות וטקסט שיוצא באגרסיביות מפיו של וילסון, שומר גחלת הפרוגרסיב על פני כדור הארץ, שיוצר לאט לאט עלילה שלמה שמגיעה לשיא בקטע השלישי של האלבום.
"לאלחש" היא לא עוד יצירת פרוג-רוק ארוכה שתתיש אתכם, היא כל מה שיצירה צריכה להיות.
היא מתחילה בשקט יחסי, לא משהו שירמוז לכם על מה שהולך לקרות, מקצב מהיר שממריץ לכם את הלב וטקסט שמתחיל לבנות סיפור של חברה קרה וחסרת כיוון עד שלאחר כמה דקות שכבות סאונד וגיטרות צורחות מתחילות לאכול את האוזניים, הקצב משתנה ומתחיל לגרור את המאזין בצורה טוטאלית לכיוון השיא שיטביע אתכם עמוק בתוך גלי הצלילים של וילסון שנראה כאילו חשב על הכל, מעטיפת האלבום דרך אוירה אפלה ועד הפקה וסאונד שיגרמו לכם להרגיש את אותה סערה שתיארתי פה למעלה.

אז יש אנשים שמודים לאלוהים, לרוח הקודש או לאמא ואבא, אני מודה קודם כל על חבר אחד טוב לעבודה ולסטיבן וילסון, שהפך במהרה לאמן שהולך איתי יד ביד לאורך הדרך, אז מה אם היא כוללת קור, בדידות, ניכור, סערות ורעש, זה לא משנה ולא מפחיד, כל עוד וילסון שם איתי.

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0