שבוע אי בודד

פותחים את שבוע אי בודד שלנו על הספינה, עם תומר ועם האלבום שבלעדיו הוא לא היה נסחף לחוף…
תומר:
תכלס, כשעלה הרעיון של "שבוע אי בודד" ישר אמרתי לעצמי – טוב מאוד, אפשר לכתוב על הביטלס. הדבר הבא והיותר קשה היה לבחור על איזה אלבום לכתוב. אז לאחר שקלול כל היתרונות והמעט חסרונות של כל אלבום עם החסרה, כמובן, של דברים שכבר כתבתי עליהם בעבר, הגעתי לאלבום אחד – מושלם בלשון המעטה שמעבר להכל מסמל את המעבר בין ילדות לבגרות אצל המופלאים מליברפול. "Revolver" שמו וכל אי בודד יהיה קצת פחות בודד איתו.

מכל חברי להקת החיפושיות, סר ג'ורג' האריסון, עליו השלום, הוא האהוב עליי מכולם, ובלהקה שלנוןמקרטני נותנים את הטון(עובדה לא מפתיעה לאור הכישרון העצום) אפשר להעלם בקלות. זה מה שקרה לג'ורג'י שלנו בתחילה. אומנם הוא היה שותף לכמה שירים בודדים באלבומיהם הקודמים אבל תמיד זה היה נראה לי כמעין "מחווה". באלבום הזה(וגם בקודמו "Rubber Soul" שגם הוא בשביל האריסון הרגיש כאלבום כפול ומחובר) משהו בסאונד משתנה, הביטלס משתנים ומתפתחים וג'ורג' האריסון מקבל במה גדולה ואמיתית יותר.
קרן יער, חצוצרות, סיטאר ועזרה קטנה מהטכנולוגיה שאפשרה הקלטה של כמה צלילים בבת אחת(!) תרמו לאלבום הזה את הסאונד היחודי, המגוון ופורץ הדרך(נחשב עד היום לאחד מאלבומי הפסיכדליה הראשונים) שהקנו לו מעמד של אל. או ישו במקרה של לנון.

אבל האלבום הזה הוא לא רק האריסון. הלהקה פועלת יחדיו ושיתוף הפעולה נטול האגו מאפשר לחברי ההרכב לבטא את עצמם בצורה מבריקה. אי אפשר להתעלם אפילו לרגע מהקלטת הגיטרה ההפוכה של לנון בשיר "Im Only Sleeping" והתרומה הענקית של הקטע הזה לעולם המוזיקה המודרנית. "Tomorrow Never Knows" לנצח תהיה יצירה פסיכדלית שסוגרת את האלבום במה שתמיד נשמע לי כמו טיזר קטן למה שהולך להיות הההתחלה החדשה של הביטלס. מקרטני, למרות שהיה שתלטן מאוד באותה תקופה, גם הוא שם את האגו בצד ותרם בעיקר בצלילים המיוחדים שבאלבום לאחר העניין הרב שהחל לגלות בטכניקות ההקלטה השונות. ופתאום לפתע הפסיכדליה של לנון, הגאונות של האריסון, הבלדות הנוגות של מקרטני ואפילו "צוללת צהובה" ששר רינגו, שלא מצליח לבאס את האלבום הפעם, פתאום הכל מתחבר לו לאלבום שהילדים של הילדים שלי ושלכם יגדלו לצליליו.
האלבום הזה תמיד בשלף אצלי ונמצא בכמעט כל פורמט אפשרי, כי היי, לעולם אי אפשר לדעת מתי תמצא את עצמך באי בודד. תשאלו את ג'ון לוק.