בשנת 1957 קיבלה מדינת ישראל הקטנה מתנה, היא קיבלה ילד עם עיניים נוצצות, מוזיקאי מלא בכריזמה ובחן. אמן שהגיטרה היתה לו כמו יד שלישית, כזה שללא מאמץ היה מעביר אותך ברגע מן השגרה הדוחקת והמאובקת של המדינה הצעירה, הישר אל חופיה המוזהבים של יוון השכנה.

הוא היה רק בן 17 בבואו לארץ אבל היה מלא בבטחון ובקסם אישי. במהרה זינק מהמועדונים הצפופים של יפו העתיקה אל אור הזרקורים ואל חצרם של גדולי המדינה שאימצו אותו אל חיקם; גנרלים, מדינאים, מוזיקאים ושאר הבוהמיינים רצו אותו קרוב.
הוא התחיל ביוונית, עבר לעברית בטבעיות מפתיעה והיה גם הראשון להכניס מוזיקה ערבית אל תוך המיינסטרים הישראלי, מה שהוליד את השמועה שהוא בכלל מרגל.
אבל יותר מהכל הוא היה גיטריסט מבטן ולידה, כזה שאפשר לזהות אחרי שני רגעים של נגינה. היה לו צליל מדבק וממכר שעד היום עושה טעם של געגוע, לתקופה תמימה ויפה שכנראה כבר לא תחזור.
בוקר טוב מקולומבוס…

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0