אני חשבתי שמורדי כמו בדרך כלל, הולך לעוף עלינו עם איזה פוסט גיטרה הזוי ואזוטרי, אבל אחת המעלות שלו אחרי הכל היא היכולת שלו להפתיע אותנו כל פעם מחדש…
מורדי:
הוא עומד ועליו הגיטרה מוצלבת עם הרצועה שנחה בנונשלנטיות על העורף ומספר סיפור שלם דרך המיתרים. בלי קול, אפילו לא לחישה, הוא פורש לנגד עינינו מסלול פתלתל רצוף נקודות שיא ושפל, רגעי פורקן וגם כאלה של התמלאות. "הוא" זה ג'ף בק, שלא לחינם נחשב לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר בהסטוריה. אם חשבתם (כמוני) שביצוע גיטרה אינסטרומנטלי כגרסת כיסוי לביטלס הוא מתכון לשמאלץ מנוון, כדאי לחשוב שוב.

ג'ף בק שנולד באנגליה ב-1944 לא זקוק לחיזוקים כדי לבסס את מקומו בתולדות הרוק. הרזומה שלו יעיד פי-אלף מכל מה שיכול להיכתב עליו, ובסקירה זריזה נזכיר את התרומה שלו להתפתחות הבלוז רוק כחלק מהיארדבירדז בשלהי שנות ה-60, את שיתוף הפעולה המבריק עם רוד סטיוארט (לפני שהאחרון הפך לממתק הרשמי של בנות גיל הזהב בארצות הברית) וכמובן את קריירת הסולו הענפה שלו שלמעשה נמשכת עד היום. הסיבה שבכל זאת חששתי לשמוע את הביצוע של בק ל-A Day in the life, ללא ספק שיר מהיפים ביותר שהביטלס הוציאו תחת ידם, היא שהיו לא מעט מקרים שיצירות של הרביעייה מליברפול עברו עיבוד אכזרי כל-כך עד שיצא מהם כל העוקץ ונשארה רק עיסה מתקתקה שעושה כואב בשיניים. לכן הביצוע של בק מפתיע באיכותו. מצד אחד הקאבר שראה אור לראשונה ב-2008 באלבום Performing This Week: Live at Ronnie Scott's Jazz Club[ נשאר נאמן מאוד למקור, ומהעבר השני יש איזו נגיעה אישית שרק מי שהגיטרה היא כמו פה שני בשבילו יכול לספק.

שנתיים אחרי יציאתו, הקטע אומץ לפסקול הסרט Across the universe, מה שהביא את הסולו גם לסלון ביתם של אנשים שבק לא בהכרח נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם. ואם זה לא מספיק, אז קבלת פרס גראמי על הביצוע האינסטרומנטלי הטוב של השנה אמור כבר להפיג כל חשש שאולי נשאר אצלכם לגבי טיב הביצוע. מי שעדיין לא מכיר מוזמן ללחוץ על הקישור למטה ולהנות מפרשנות חדשה למשהו ישן וטוב.

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0