תומר שלנו חוזר אל המקורות ופותח לנו את שבוע הגיטרה עם אחת האהבות הכי גדולות שלו…
תומר:
כאשר הוחלט על "שבוע גיטרה" ישר ידעתי(שוב) במי אני אבחר. המשפט הזה "כל אחד יכול להרים גיטרה ולנגן" הוא נכון, אבל השאלה היא, לטעמי, כמה מעניין אתה עושה את זה. בעולם בו הגיטרה היא כלי דומיננטי כל כך אתה חייב להמציא את עצמך מחדש כל הזמן ולהמשיך לסקרן ולהפתיע, ומבחינתי יש אדם אחד שפשוט נולד לזה, אני חושב שכבר כתבתי עליו פעם – פרנק זאפה תנצב"ה שמו.

זאפה לקח את הגיטרה ופשוט עשה איתה ה כ ל (טוב נו, חוץ מלשיר ולנגן בו זמנית). אותו כלי סקסי הומצא פעם אחר פעם ע"י אותו גיטריסט בחסד. זאפה היה מאלה שרואים תווים והכל מסודר אצלם בסדר שאנו, האנשים הרגילים, לא נצליח להבין בחיים. בנוסף לזה לא היה קיים אצלו הדבר הזה פחד מכישלון – אז הכל היה חוקי. כמעט בכל אלבום של זאפה ישר תרגיש בגיטרה. היא יכולה להיות מלטפת ומלודית והיא יכולה להיות צורמת ושאפתנית, כלי נגינה שהפך מהר מאוד לאיבר נוסף אצל הגאון הזה, גיטרה שמקבלת את כל מרכז הבמה באלבום משולש שנקרא "Shut up n' play yer guitar" וכשמו כן הוא.

האלבום יצא ב-81' ומכיל קטעים אינסטרומנטליים בשליטה מלאה של אותה גיטרה זאפאית אשר הוקלטו בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים בהופעות חיות ואולפן ושולבו לאסופה קונספטואלית שמרגישה כמו תפילת הלל לאלאלת המוזיקה. למעלה משעה וחצי שכל שניה בה מוקדשת לכלי הנגינה שכל כך מזוהה עם פרנק. כאן הגיטרה נמצאת באור הזרקורים. המילים לא קיימות אבל הרגש נמצא שם והוא פוגע איפה שצריך ומספק את ההנאה המושלמת. הנאה שרק מוזיקה יכולה להעניק.

ברוב הקטעים הגיטרה החשמלית היא השולטת ולמרות שידע לנגן על כמה סוגי גיטרות וכלי נגינה אחרים, התעופה האמיתית היתה כשהגיטרה התחילה ליילל, לצעוק, לדבר ובעצם לעשות כל מה שהוא ביקש ממנה. אין זה אומר שלא נקבל עוד כמה מטעמים: דו קרב בוזוקי חשמלי מול כינור בריטון של לא אחר מאשר ז'אן לוק פונטי וקטעים אקוסטיים נדירים תורמים ליחודיות של האלבום הנדיר הזה. ההרכב שמלווה את זאפה גם ראוי לציון – נגינה יצירתית, חיבור מושלם והיכולת להבין את הגאון שמולם מוסיפים את הליטוש הסופי. אלבום שמצליח לתת מושג קל למה הגיטרה נחשקת, מהפנטת וכל כך ממכרת.

 

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0