שישי ובלוז

לכל תרבות יש את המנהגים שלה. בקולומבוס אנחנו מקבלים את השבת עם מנה הגונה של בלוז. ואנחנו מחזיקים מנהיג רוחני צמוד בשביל העניין…
ערן:
כשהגרייטפול דד יצאו לטור אירופאי גדול בשנת 1972, זה שהסתכם באלבום המשולש 'Europe 72 אותו הזכרנו פה בתחילת השבוע, היה זה אירוע מיוחד: הלהקה האמריקאית ביותר, חבורה מקליפורניה ששילבה בלוגראס ופולק וקאנטרי ובלוז כמו שאף אחד אחר לא עשה לפניה ואחריה, יוצאת ליבשת העתיקה למסע של הפצת בשורת האמריקנה בקרב קהל שלרוב מתעניין במוזיקה מעט שונה.

אבל כשרורי גלאגר יצא לסיבוב הופעות אירופאי באותה שנה, זה היה אירוע שגרתי קצת יותר. כי גלאגר היה בן היבשת: בגופו זרם, כפי ששמו מרמז, 100% של דם אירי של מעמד הפועלים. למרות המוצא הלא-אידיאלי הזה עבור בלוזיסט, ולמרות הקריירה הקצרה שלו שנקטעה בגיל צעיר על ידי התמכרות לאלכוהול ולחומרים אחרים, גלאגר היה במשך כל שנות ה-70 מפלצת בלוז אימתנית. למרות שנהג להופיע גם באמריקה, את עיקר כוחו צבר באירופה, והאזנה לטור האירופאי שלו מגלה למה: המגע של האיש עם הקהל הוא פשוט אלכימיה. הוא עושה קסמים עם הגיטרה, האנרגיות נדירות והכריזמה שופעת ממנו, הסולואים מהירים ומלאים ברגש, גם על הגיטרה האקוסטית וגם על החשמלית. ואיפה יכולים להתבטא בצורה הכי טובה כל המאפיינים האלה אם לא על הבמה?

Live in Europe של גלאגר מ-1972 הוא טור-דה-פורס של אמן בשיא כוחו, שעושה אהבה על הבמה עם הגיטרה שלו – ועם הקהל. אחרי שני אלבומי אולפן בלבד (ועם עוד רבים בקנה) יצא האירי החביב הזה, המוזיקאי הבריטי הכי אמריקאי שיש, לחרוך במות באירופה, והוכיח לכולם שלא משנה אם אתה אמריקאי, אירי, ישראלי או אוזבקי: כשיש לך את הבלוז יש לך את הבלוז.

 
פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0