כמו שהתחלנו לספר

כמו שהתחלנו לספר בפוסט על אנדי וורהול מלפני כמה ימים, נקודת הפריצה של ניקו ומה שהביא לה המון תשומת לב, היתה קריירת הדוגמנות שלה. היא נחשבה לדוגמנית המצליחה ביותר באירופה בשלב מסויים ומשכה אליה המון גברים מצליחים.
היא שיחקה בסרטו של פליני "La Dolce Vita" ואפילו הביאה ילד לשחקן הצרפתי אלן דלון(ותודה לברלד על זה שעכשיו אתם יודעים מי זה).
ואז בשנת 1965 היא צדה את עינו של המנהל של האבנים המתגלגלות שנתן לה את ההזדמנות להקליט את הסינגל הראשון שלה בליווי של לא פחות מקית' ריצ'ארדס וג'ימי פייג'.
משם הדרך לאמריקה ולשיתוף הפעולה עם הוולווט היתה קצרה ועליו כבר שמעתם השבוע.

הפוסט הזה מוקדש דווקא לאלבום הסולו הראשון והמצויין שלה.
אחרי שהקליטה עם הוולווט את אלבום הבכורה שלהם, בהרבה מובנים "Chelsea Girl" (השם הוא רפרנס לסרטו של וורהול בו גם שיחקה ניקו) הוא מעין אלבום אנפלאגד של ה"מחתרת". לו ריד, קייל וסטרלינג מוריסון כתבו פה את רוב החומרים והם גם מנגנים פה על רוב הכלים. באלבום אין בס ותופים בכלל מתוך כוונה לתת לו הרגשה פולקית/בארוקית שכזו. את שאר השירים תרמו ג'קסון בראון ובוב דילן שהיו בקשר טוב עם ניקו ואהבו מאוד את הסגנון שלה.

האלבום הוא אלבום יפהפה ומאוד לא אופייני לתקופה. הפולק רוק שבו הוא לא מסורתי ובטח שלא עממי בשום צורה. הוא מעין שילוב בין המקורות האירופאים של ניקו לבין הקשיחות החדשה בה היא נתקלה בניו-יורק של אמצע שנות השישים. איכשהו מתוך כל זה יצא יופי טהור. ניקו מעולם לא הצליחה כמו עמיתיה להקלטות ולחיים אבל האלבום הזה הפך לאחד החשובים והמשפיעים בתולדות המוזיקה. היא לעומת זאת אמרה על האלבום בשנת 1981: "אני עדיין לא יכולה להאזין לו, כל מה שביקשתי, הם ביטלו. רציתי תופים, הם אמרו לא. רציתי יותר גיטרות, הם אמרו לא. רציתי פשטות, הם הוסיפו חליל! הם הוסיפו כלי מיתר ואיתם עוד יכולתי לחיות אבל בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום לא הפסקתי לבכות. וזה הכל בגלל החליל".

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0