ערן: להקה אחת, ארבעה אלבומים, ארבע יצירות מופת. כמה מקרים כאלה אתם כבר מכירים? אני לא מכיר אפילו אחד. כמו שקורה רק לעתים רחוקות, ההרכב הזה – שראינו השבוע כמה מוכשרים (ומוטרפים, וחלוציים, ובלתי אפשריים) היו כל אחד מהחברים בו בנפרד – הצליח איכשהו להוציא מכל אחד מהם אפילו יותר כשהם היו ביחד. מכאן תקופת החיים הקצרה מאוד של הלהקה; מכאן גם המוזיקה מסמרת השיער.
אם התוצאה האלכימית הראשונה של החיבור הזה הייתה אלבום הבננה האייקוני, שהפך (בצדק) את קערת המוזיקה הפופולרית על פיה, הרי שאחריו הגיע אלבום הרבה פחות מוכר, הרבה יותר קשה לעיכול, אבל בפירוש לא פחות טוב. זהו White Light/White Heat, ולמען האמת הוא האלבום של הוולווט שאני אוהב הרבה-הרבה יותר מהאחרים (פעם זו הייתה הבננה; עד שעבר קצת זמן, מלא-מלא אחרים מסביב גילו אותו גם הם, והרסו לי את התחושה המטופשת אבל הבלתי נמנעת של הייחודיות שבגילוי).
למרות שמפרידה בין שני האלבומים פחות משנה, קשה לומר ש"אור לבן/חום לבן" דומה לקודמו. אם באלבום הבננה היו מסביב ללהקה את אנדי וורהול, ששמר על העסק איכשהו קומוניקטיבי, ואת ניקו, שהעניקה לו שיק אירופאי-מתוחכם, הרי שהאלבום הזה הוא הוולווט אנדרגראונד במלוא הדרם – ללא מסכות וללא תוספות – כשהם מגבירים את המתקפה החזיתית שלהם על כל מה שהיה מקובל במוזיקה עד אז, והופכים אותה למתקפה תרבותית כוללת.
מוזיקלית, האלבום כולו רועש וגס להפליא אבל עדיין איכשהו מאוד כיפי להאזנה. מבחינת התוכן, שיר הנושא, שפותח את האלבום ומצורף כאן, הוא שיר הלל לאמפטמין; I Heard Her Call My Name מלא באימפרוביזציות ג'אז-חופשי בלתי אפשריות לעולם הרוק של אז (וגם של היום); ואת כל העסק חותם Sister Ray המופתי, שיר על טרנסג'נדריות, הומוסקסואליות, סמים קשים ורצח בלתי מפוענח, שכתב לו ריד ונמשך 17 דקות וחצי שלא יכולות להיות משעממות אפילו לשנייה.
COMMENTS