מכיוון שאנחנו בשבוע יריבויות בקולומבוס, הבנו שהדבר הכי נכון לעשות הוא להצית מחדש יריבות שעומדת כבר הרבה זמן בין שני כותבים שלנו. בפינה הימנית- תומר, שכותב לכם היום על החשיבות והעליונות של המוזיקה הבריטית. בפינה השמאלית- ערן, שמחר יענה לו בפוסט אמריקאי המצדד כמובן בבניו המוכשרים של הדוד סם…
תומר:
מי גדול יותר? אלביס פרסלי או החיפושיות? הנדריקס או קלפטון? הסטונס או הדורס?
לא חסרות דוגמאות לגדולה ולתרומה הבריטית והאמריקאית למוזיקה, והיופי בכל השאלות האלה זה שכל התשובות נכונות. הדיון האולטימטיבי שבו כולם צודקים וכולם יוצאים נשכרים. היריבות הבריטיתאמריקאית תמיד הייתה אחת היריבויות הגדולות ביותר בעולם, מה שגרם לאותם אמנים ולהקות שהגיעו משם לתת קצת יותר.

אותה יריבות היסטורית, שנמשכת עד היום, התחילה אי שם בשנת 62' כאשר להקה בשם "Tornados" הגיעה לראש המצעדים הבריטים ולמרבה ההפתעה גם למצעדים האמריקאים בפעם הראשונה שבניגוד גמור למה שקורה היום, אז המצעדים באמת העידו על מוזיקה טובה, וגם אם היית במקום הראשון באנגליה או להפך, אף אחד לא יכול להבטיח לך אותה הצלחה בצד השני של האוקינוס. אבל יריית הפתיחה האמיתית והסיבה שאמריקה נכנסה ללחץ קרתה ב-7 לפברואר 1964 כאשר ארבעה ילדים בשם חיפושיות הקצב נחתו בשדה התעופה קנדי שבניו-יורק.
פרק חדש החל להכתב בהיסטוריה של המוזיקה ושמו יהיה "הפלישה הבריטית".

באמריקה הייתה מוזיקה טובה. זמרים כמו אלביס, צ'אק ברי, ג'רי לי לואיס וריצ'ארד הקטן עשו מוזיקה ברמה הגבוהה ביותר(היה גם כמובן את הבלוז אבל ערן יחפור לכם מספיק על זה כבר) אבל לצידם היו בעיקר חבורות של חנונים שעושים מוזיקת מעליות לשיחות סלון. הליריקה האמריקאית באותם שנים דיברה בעיקר על העושר והעוצמה והציגה את אמריקה כארץ האפשרויות, הכל מושלם והכל בסדר. משעמם רצח. הבריטים ראו, הפנימו, רצו גם חלק מזה ולבסוף גם השיגו. הסערה הבריטית כבשה את חופי ארצות הברית ברמה שעד היום נחשבת לבלתי נתפסת.

אני מדבר על 70 מיליון איש שרואים את הביטלס מתארחים לראשונה אצל אד סאליבן, אני מדבר על פחד עצום אצל היוצרים האמריקאיים כי כאשר היריבה הבריטית נכנסה לזירת המוזיקה האמריקאית כל הכללים והחוקים הולכם להשתנות.
תמיד הסתכלתי על היריבות הזאת כמה שבאמת התחיל את הגיוון המוזיקלי העולמי. הפלישה אולי החלה עם הביטלס אבל ההתפתחות שלה תהיה שייכת גם להוליס, זומביס, הסטונס, פינק פלויד, ג'נסיס, בלאק סאבאת', סקס פיסטולס, בלראואזיס, רדיוהד והרשימה לא נגמרת. רשימה שבשבילי ולדעתי האישית תמיד תתן נוק אאוט ליריב האמריקאי. הבריטים השאפתנים לקחו את הרוק והבלוז של הינקים ונתנו לו את הטאץ' המיוחד שלהם עם המבטא, הסגנון, האופנה והחוצפה שהיתה כלכ כך חסרה למוזיקה. כפי שציינתי בהתחלה, כל התשובות נכונות ובסופו של דבר הקרב המתוקשר בן האי הבריטי לחברה האמריקאים רק גרם לעליה חדה בהרכבים, זמרים ובכלל לכל דבר שנופל תחת ההגדרה "מוזיקה".

אז על טעם וריח אין מה להתווכח וחשוב לזכור את התרומה האדירה שנתנה גם אמריקה(שעליה ירחיב יותר ערן מחר) אבל בשבילי תמיד תהיה זאת היריבה הבריטית שגרמה להכל לקרות. כן ירבו יריבויות כאלו.

פוסט הבא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0