שבת בבוקר יום יפה? וזה עוד לפני שקראתם את מה שמורדי בישל לכם.
מורדי:

אחת ההנאות הגדולות בלעבוד בחנות דיסקים היא הגילוי שנכפה עליך כל יום מחדש מתוקף התפקיד. אם לומר את האמת, רוב הסיכויים שאם לא הייתי חלק מתעשיית המוזיקה היו המון דברים שלא הייתי שומע אף פעם, או שפשוט הייתי נחשף אליהם בשלב הרבה יותר מאוחר. בתוך כל ההתעסקות בז'אנרים השונים ובאינספור השמות והאלבומים היה אתגר שהצבתי לעצמי: שבכל תחום שלקוחות ישאלו אותי עליו יהיו לי תשובות מגובות בידע וכמה המלצות טובות כדי שייצאו מרוצים. הרעיון היה ליצור מין מצב של WinWin בו גם הלקוחות וגם אני נרוויח. אבל היתה פינה אחת שלא הצלחתי להתחבר אליה, ולא משנה כמה ניסיתי. הקאנטרי.

אז פתחתי במסע נסיונות כשהראשון ברשימה היה כמובן ג'וני קאש. ככה זה, איפה שלא תלכו תגלו שהאיש והפאסון הפכו למילה נרדפת לקאנטרי. אבל ג'וני אף פעם לא תפס אותי (אגב, עד היום הוא לא כוס התה שלי) אז המשכתי הלאה ונחלתי אכזבה אחרי אכזבה. איכשהו הקאנטרי נשמע לי כל הזמן אותו דבר ומונוטוני להחריד. די מוזר אם לוקחים בחשבון שעם הבן-דוד הקרוב רחוק – הבלוז – לא היתה לי בעיה מעולם. מאוד אהבתי אותו והרגשתי שגם הוא אוהב אותי חזרה. בנינו, מה כיף יותר מלשמוע את 3 O'Clock blues ב-3 בלילה וליצור לעצמך בראש בחורה דמיונית ששברה לך את הלב רק כדי להתאחד עם הסטייט אוף מיינד של הגיטרה הבלוזית המייללת? הבנתי שגשר בין שני העולמות יוכל לעזור לי להתחבר לפורעי החוק הדרומיים, ולמזלי קיבלתי בדיוק מה שחיפשתי, ואפילו יותר מזה. זכיתי להכיר אלבום נדיר ביופיו של אדם צנוע ומוזיקאי בחסד שהצליח להכניס אותי אל עולם הקאנטרי.

שם האלבום A Stranger here של Ramblin' Jack Elliott לוכד בצורה יפה מאוד את מהות הביקור של ג'ק בשדות הכותנה של השחורים. הוא זר שם מכיוון שהבלוז איננו המגרש הביתי שלו, גם אם אף פעם לא היה רחוק ממנו יתר על המידה. על אף הזרות, ואולי דווקא בגללה יש באלבום הזה ביצועים שובי לב לשירים של ענקים כדוגמת Son house, Mississipi John hurt ו-Blind Willie Johnson. ביד אומן הוא משרטט לנגד עינינו את מגרש המשחקים של הבלוזיסטים של פעם, ושם בין מגלשת הייאוש לנדנדת הלב המרוסק יושב לו Ramblin Jack Elliott עם הגיטרה והסיגריה בזוית הפה ומתאר לנו את אשר רואות עיניו…

פוסט הבא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0