כמו שהבטחנו לכם, ממש לפני שנכנס כיפור, דרשה אחרונה מפי אדמו"ר הבלוז(והאמריקנה) שלנו ערן. ורק נגלה לכם שהשבוע הקרוב יעסוק בחשבון נפש מכיוון מאוד לא צפוי…
ערן:
מאז תחילת דרכו בסוף שנות ה-60 כנגן אולפן מבוקש, ריי קודר היה ידוע כווירטואוז נדיר של כלי מיתר מכל סוג ומין. אחרי שנים של תרומות צנועות מאחורי הקלעים לאלבומים של הסטונס, רנדי ניומן, קפטן ביפהארט ואחרים, העשור השמיני של המאה ה-20 מצא אותו מפתח בהדרגה דחף חזק לייצר אמירה מוזיקלית משמעותית משלו – חריץ על גבי ויניל.

אחרי אלבום בכורה מצליח, בשנת 1971 (וזו לא הפעם הראשונה שזה נאמר פה השבוע!) יצא האלבום שבעיניי – ובעיני רבים אחרים – הוא השיא של קריירת הסולו של קודר עד היום: Into the Purple Valley. באלבום הזה, לרוב ללא כל ליווי אחר, קודר מפליא בנגינה על באס, גיטרה, מנדולינה, גיטרת סלייד חשמלית ואקוסטית, גיטרה ספרדית, ואני מקווה שלא שכחתי שום דבר.

מעבר לנגינה הווירטואוזית על כלי המיתר שאין דומה לה (בדגש על המנדולינה הבלתי אפשרית), ולשירה הגבוהה והמעט בכיינית (בהשפעת הבלוזיסט האגדי סליפי ג'ון אסטס), באלבום הזה בולטת במיוחד בחירת השירים: אצל קודר כמו אצל קודר – אדם צנוע, ללא אגו או גינוני כוכבות וחוקר בלתי נלאה של מוזיקת השורשים האמריקאית (ובהמשך הדרך גם האפריקאית והלטינית) – אין קרדיט על אף שיר שהולך אליו עצמו. יש שם שורה ארוכה של פרשנויות מענייניות לשירים של אמנים כמו וודי גאת'רי, לדבלי, אמנים מסורתיים אחרים, פחות מוכרים, ובעיקר – מתנשא בגאון מעל כולם – הקאבר הלא פחות ממדהים הזה ל-Hey Porter של ג'וני קאש.

בנימה זו – קולומבוס מאחל לכולם שנה טובה, חתימה טובה וחשבון נפש מועיל…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0