ערן: כבר מתחילת הדרך היה ברור שלניל יאנג יש שני צדדים מוזיקליים מובחנים מאוד זה מזה: הצד השקט, של הבלאדות האקוסטיות והכתיבה האישית; והצד הרועש, של ההארד-רוק המחורע, המאולתר והמכוסח. על הצד השני באישיות המוזיקלית המפוצלת הזו אחראים לא פחות מיאנג עצמו חברי "קרייזי הורס", להקת הליווי שמשתפת איתו פעולה מ-1968 ועד היום, כל אימת שמתחשק ל"צעיר" הקנדי קצת כסאח (למען האמת, האלבום המשותף האחרון שלהם יצא בשנה שעברה).

אבל קרייזי הורס רחוקה מלהיות רק להקת ליווי טובה במיוחד: מדובר בלהקה שהוציאה מספר אלבומי סולו, שהראשון, וללא ספק הטוב שבהם, יצא בשנת 1971. אחרי שני אלבומי אולפן מעולים עם יאנג ועוד כמה שנים של ליווי שלו בהופעות, החליטו חברי הלהקה, ובראשם הגיטריסט/זמר דני וויטן הגדול, להוציא "חתיכה" משלהם. התוצאה היא האלבום הקרוי על שמם, בעל העטיפה המצחיקה בהיסטוריה בעיניי.
המוזיקה, כצפוי, לא מתרחקת מאוד ממחוזות הרעש הניל יאנגי היפהפה. אבל אותו וויטן, שאגב נפטר ממנת יתר רק שנה אחרי יציאת האלבום (ושיאנג הקדיש לו את האלבום Tonight's the Night מ-1975), הופך אותו למשהו אחר, בעל ערך בפני עצמו: לאלבום כמעט מושלם, שההארד-רוק אמנם נותן בו את הטון, אבל נוגע ביותר מטעימה גם בקאנטרי ובפולק האמריקאי. ככה, בעיניי, נשמע אלבום אמריקאי למהדרין.
לילה טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0