Homeסדרת השנים- 1971

כשהתחלנו בשבוע 1971 בקולומבוס לא תיארנו לעצמנו כמה פנינים מוזיקליות חבויות בשנה הזאת. הנה שי שלנו עם סקירה מעמיקה של עוד אחת מהן…

שי: קשה להגדיר את הסגנון אליו משתייך אורנט קולמן. כן, בספריית הדיסקים הביתית הוא יישב באזור הג'אז, וכן, הוא מנגן בסקסופון (עשוי פלסטיק) ולרוב נוהג לעבוד בהרכבים של ג'אזיסטים. אבל הלחנים והיצירה שלו אינם משתייכים באופן מובהק לאף זרם בג'אז. הוא לא מנגן בי-בופ וגם לא COOL ג'אז, זה לא סווינג והוא בטוח לא מניו אורלינס (מטקסס, ליתר דיוק). אפשר להגדיר אותו בתור אוונגרד אבל גם לאוונגרד חוקים משלו, ואורנט יותר מהכל מנסה להתעלם מהחוקים. אז אם ננסה להיות יותר מדויקים, הוא מנסה להכיל את כל החוקים בבת אחת.

עוד מ-1958, כשהופיע לראשונה, נחשב קולמן ליוצר שנוי במחלוקת. הוא התקשה למצוא נגנים שילכו איתו ועם רעיונותיו המהפכניים. היו שראו בו משוגע, והיו שראו בו גאון. אין ספק שמשנתו נגעה במספר רב של מוזיקאים, שרבים מהם לא חששו לעמוד לצידו על הבמה – מוזיקאים כמו פטי סמית, הגרייטפול דד, לו ריד ואפילו פלי מהרד הוט. לו ריד העיד על עצמו שכשעוד חלם להיות מוזיקאי האזין בעיקר לדילן ולאורנט קולמן.

אבל זה נכון שהמוזיקה של אורנט איננה קלה להאזנה – כמו כל מוזיקה שמנסה להגדיר או לחפש משהו חדש. וכזה הוא אורנט. כל הזמן מחפש, כל הזמן שומע דברים בראש ומנסה להוציא אותם לאוויר העולם. בהאזנה ראשונה קשה באמת להבין אחרי מה הוא רודף או האם הוא השיג זאת בסיומו של הקטע, אבל העיקר הוא החוויה של החיפוש. הוא מלודיסט אדיר ומעריציו האדוקים יתעקשו שאם אינך יכול לשמוע מלודיה בתוך הלחנים של אורנט, אינך מסוגל לשמוע מלודיה כלל.

אחד מאלבומיו המוצלחים יצא ב-1971 ונקרא Science Fiction. אפשר להגיד שזה מעין אלבום מעבר: יש בו את הלהט והתשוקה שניתן למצוא באלבומיו שיצאו במהלך שנות ה-60, ולעומתם קטעים יותר מתוזמרים ומעובדים. בין חבריו לאלבום ניתן למצוא את הוותיקים יותר, עוד מאלבומיו הראשונים, כמו צ'ארלי היידן הבסיסט ודון צ'רי החצוצרן, וגם חברים יותר חדשים כמו דיווי רדמן (אבא של ג'ושוע רדמן). באלבום זה גם התנסה לראשונה אורנט עם שירה, כאשר צירף לשניים מהקטעים את הזמרת ההודית אשה פוטלי. בקטע הפותח את האלבום, בו פוטלי שרה, ניתן לשמוע את הדיסוננס החריף בין כלי הנשיפה והשירה למחלקת הקצב. התופים והבס עובדים על קצב כפול ופרוע בעוד השירה איטית ולגטואית, מתמשכת. כלי הנשיפה מתפקדים כמו זמרות לווי לפוטלי ולרגעים נשמעים כמו כלי קשת. צריך יותר משמיעה אחת בשביל לנער את הבלבול הזה של "מה עבר לי בתוך האוזן כרגע?!" אבל כן, גם זה קרה אי שם בשנת 1971, ואני אישית כל כך שמח על כך.

 

Newer Post
Older Post
WORDPRESS: 0
DISQUS: 0