כשאני נובר ברשימות האלה של האלבומים "הכי טובים" של שנים מסויימות, אני תמיד מתחיל מהסוף. כי בעוד שהעמודים הראשונים מעוטרים בכל הזפלינים והדילנים למיניהם, דווקא שם בסוף מתחבאים להם אוצרות שאסור שישארו בחושך.
בשנת 71', במקום ה-362(!) בדירוג המכובד האקראי הזה, יושב לו בשקט ובענווה רבה אלבום שעונה לשם "Escalay: The Water Wheel" והוא של אמן מצרי בשם Hamza el Din.

למרות שלמד הנדסה כנער, המשיכה של אל דין למוזיקה לבסוף הכריעה אותו והוא נרשם לבית ספר למוזיקה ולמד לנגן על עוד. מכיוון שהיה אחד התלמידים המחוננים של המוסד, הוא נשלח להשתלמות ברומא, שם פגש במקרה אמריקאי שיכיר לו את המוזיקה של דילן, של ג'ואן באאז ואחרים.
אל דין הסתקרן ונסע לאמריקה, שם בילה חלק גדול משנות ה-60. את האלבום הראשון שלו באמריקה הוא הוציא בשלוחת מוזיקת העולם של ואנגארד ב-64' והיה אחד האפריקנים הראשונים להגיע להישג הזה. הוא היה גם אחד הראשונים להכיר לעולם את העוד ואת המוזיקה הנובית בכלל.

אל דין עוד ינגן עם אמנים רבים, אפילו עם הגרייטפול דד להם הוא גם יארגן את הטור במצרים, אבל האלבום הזה מ-71' תמיד יהיה השלם והמלא ביותר שלו. שלושה קטעים בלבד, אבל כל כך הרבה רוח, מסורת וכשרון גדול ארוז בהם. הנה דוגמא…
בוקר טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 2