ערן: לשנת 1971 נכנסה להקת "המי" כשהיא פצועה וחבולה מצד אחד – בדיוק אחרי התמוטטות העצבים של הגיטריסט-הסולן-כותב-השירים המוטרף והאיש מאחורי המוזיקה שלה, פיט טאונשנד – אבל יחד עם זאת עם הרבה אנרגיות לקראת המשך הדרך. האבולוציה שעברה הלהקה בתקופה המוקדמת שלה מרתקת ועשירה כל כך, עד שנדמה שהיא יכולה לפרנס ביוגרפיות של 5 להקות שונות: מהפופ-רוק הרך והקשוח לסירוגין של אמצע שנות ה-60, אל השאפתנות המוזיקלית של אופרת הרוק "המי" בסוף העשור, ומשם לניסיון של טאונשנד לכתוב לה חלק המשך שאפתני אפילו יותר. ואיכשהו, ב-1971, בלי התראה מוקדמת, נדמה היה שהכל נופל למקום.

משהבינו שאופרת הרוק השאפתנית שתכנן מוחו הקודח של טאונשנד כהמשך ל"טומי" לא תצא לפועל, נכנסה הלהקה לאולפן והוציאה את מה שנחשב בעיני רבים לשיא האמנותי שלה (אם כי הוויכוח טרם הוכרע) – Who's Next. הסינתיסייזרים של טאונשנד מוסיפים נפח איפה שצריך (כן כן, הכלי הזה יכול להישמע טוב כשיודעים איך להשתמש בו), הגיטרה שלו מדויקת מתמיד, חטיבת הקצב הטובה בהיסטוריה היא חטיבת הקצב הטובה בהיסטוריה, ובאופן כללי המוזיקה של הלהקה רועשת יותר מאי פעם – וזה מבלי לאבד גרם של רגש והנאה.

השיר Bargain, למרות האקורדים הכבדים והתופים הרועמים, הוא בעצם אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו. זהו שיר על חיזור של גבר אחרי אישה – גבר שלא מפחד להשפיל את עצמו, לתת את כל מה שיש לו בעולם הזה, לשלם כל מחיר, לעבוד כל חייו, להמיר את חייו הנוחים בחיים רעים – וכל זה רק כדי לזכות ב"מציאה" שלו. נשמע קצת נדוש, כן, אבל כשמדובר ב"המי" שום דבר לא באמת נדוש.
לילה טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0