הג'אז עבר לא מעט תהפוכות במהלך השנים, בהן הוא השתנה ממוזיקה סווינגית וקלילה למוטציה של תמנון בעל יותר מ-8 זרועות, עד כדי כך שקשה לקטלג ולמצוא בית ושיוך לכל הזרמים שהתפתחו ממנו. בשבילי, אחד הזרמים המעניינים בג'אז נולד בשנות ה-50 ומתהדר בשם Soul Jazz, למרות שתמיד היו כאלה שחלקו על ההגדרה שלו כסול, ונטו לשייך אותו יותר לזרם הפאנק.
השנים הראשונות של הג'אז התאפיינו בשמרנות מסוימת, כמו שאר הסגנונות שהיו באיזור. הדגש היה על מלודיות נעימות ורקידות ולא היו הרבה חריגות בנושא. יש כאלה שטוענים ש-Kind of blue של מיילס דייויס נתן את האות לשינוי המגמה, אבל גם אם לא הוא, השינוי היה קורה איכשהו, כי זה סופו של כל דבר (גם מוזיקלי) – להתפתח, להשתנות ולספוג השפעות מתחומים קרובים יותר וקרובים פחות. בשנות ה-50 התגברה הזליגה של הבלוז, הסול והגוספל אל הג'אז, אף שמאז ומעולם הז'אנרים היו בני דודים קרובים. לכך התלוותה גם התפתחות טכנולוגית שהרחיבה את מגוון האפשרויות העומדות בפני מוזיקאים ביצירות שלהם. לדוגמה, אחד הכלים שתרמו משמעותית להיווצרות הסול-ג'אז היה אורגן ה-האמונד שהומצא באמצע שנות ה-30. האורגן החשמלי כוון להיות תחליף זול עבור אלה שלא עלה בידם לרכוש פסנתר, שהיה יקר משמעותית מאחיו החורג. כך קרה שנולד תת-זרם חדש שלקח את הנשמה המעונה של הבלוזיסטים והמתפללים בכנסיות למקום חדש ומסעיר. הסביבה המודרנית היתה שמחה וירוקה יותר, ועם זאת לא שכחו שם שבסופו של דבר הם הגיעו מעבדות ומכאב שלא רק פצעו את הנשמה, אלא בד בבד גם הגדילו אותה כדי שתוכל להכיל הכל.
אמנים כמו ג'ימי סמית', רוי איירס, הרבי הנקוק, וכמובן ריי צ'ארלס נמנים בטופ של הטופ בתחום. ההתחלה, כמו חלק גדול מההתחלות, לא היתה פשוטה. הסגנון החדש לא התקבל בהתלהבות גדולה בלשון המעטה. לא היתה הצלחה מסחרית מסחררת או חיבוק חם מהסביבה, אבל ככל שעבר הזמן התווספו עוד ועוד אלבומים שהיום אנחנו יכולים להגיד עליהם שהם "מופתיים" וששינו את המצב העגום של הסול החדש. העובדה שהיום חלק מהשמות של מוזיקאים שתרמו רבות לגדילת הסגנון בתחילת דרכו הפכו למילים נרדפות ל"גאון" ושהאלבומים שלהם משמשים כנכס צאן ברזל לכל חובב ג'אז מוכיחה שכשיש לך משהו טוב ביד העקשנות עלולה להשתלם. הנה דוגמא מוצלחת למדי שתמחיש את זה…
http://www.youtube.com/watch?v=CkyTS_-Pqqw
COMMENTS