כבר מתיישבים לארוחת החג וצוות הספינה של קולומבוס רוצה לאחל לכם שנה טובה ופוריה מלאה בהמון מוזיקה טובה. ולכבוד החג, הנה פוסט של שי שכולו התחלות…
שי:
לפעמים הצלילים הראשונים שבוקעים מהאלבום הם המשמעותיים ביותר. בתוך שנייה אתה משנה את מצבך בהתאם למה שאוזניך שומעות ולא משנה אם שמעת זאת כבר מאה פעמים לפני כן. זה יכול לרומם אותך או להוריד אותך, אבל זה תמיד ימשוך אותך לבפנים, כמו המילים הראשונות בספר טוב.

פתיח הפסנתר והבס המסתורי ב- KIND OF BLUE של מיילס דייויס שמניח אותך על הספה בשעת ערב מאוחרת, משתחרר מהיום העמוס. או מקצב המארש ב- LONDON CALLING של הקלאש שדורך אותך כי עוד רגע פול סיימונון ירסק את הבס שלו על הרצפה. WHO'S NEXT יגרום לך לסחוט את דוושת הגז, גם אם אינך במושב הנהג. ועוד מעט של אהוד בנאי יזרוק אותך חזרה לאוהל בטירונות, שעת ת"ש וגיטרות קרביות.

בימינו הבינוניים, חברות התקליטים צדות להיטים כאשר חלון ההזדמנויות שהן מעניקות נע בין 10 ל-15 שניות. אתה צריך לתת את כולך בטווח הזה או שמא ייסגר עליך הצהר.
אבל כל אותן שניות ראשוניות עליהן אני מדבר שגורמות לאוזניי להזדקר, מרגשות אותי לא רק בגלל איך שהן נשמעות, אלא בגלל מה שיבוא אחריהן. כמו במקרה של FEAST OF WIRE של קאלקסיקו. אותה פריטה של הגיטרה בתחילתו של SUNKEN WALTZ, שיר הפתיחה היפיפה הזה, שובה אותי כל פעם מחדש. אני משתדל לזכור לקחת נשימה עמוקה לפני כניסת התופים והאקורדיון כי אני לא יודע איפה הראש שלי יהיה אחרי זה. SUNKEN הוא כמו פאנפארת בארוק, תרועה המושכת את תשומת לב המאזינים ומרכזת את שמיעתם לקראת היצירה המתחילה. הוא קצר, מדויק ומשמש בתור התחלה מושלמת לאלבום מושלם.

בעיקרון, מי שלא יודע, באלבום הזה יש טרק נסתר שנמצא בתחילת האלבום (צריך לרוץ אחורה ידנית בתחילת השיר הראשון). ואז החוויה היא קצת שונה. אבל בכל זאת FEAST OF WIRE הוא חלק מרשימת אלבומים לא קטנה שתופסים אותך מההתחלה שלהם ועד אשר יחרשו אוזנייך.

פוסט הבא
וורדפרס: 0
DISQUS: 0