מורדי: Stoned guitar של

מורדי: Stoned guitar של "האינסטינקט האנושי" מניו-זילנד הוא אלבום שרחוק מלהיות מושלם. השירה לא הכי מדויקת, הגיטרות לפעמים מנסות יותר מדי להיות ג'ימי הנדריקס, ולא כל השירים אחידים ברמתם. אבל זה בדיוק מסוג האלבומים שאם נותנים להם את הצ'אנס מקבלים תמורה של רוקנרול לורידים בצורה הכי גולמית ופראית שיש. את The Human Instinct, להקה ניו-זילנדית שפעלה בסוף שנות השישים עד אמצע השבעים הכרתי ב'קצת אחרת' ז"ל. מדי פעם כשהיה לי כסף הייתי הולך לשם לבזבז אותו על דברים שבחיים לא הייתי נחשף אליהם בלי המבחר המטורף והידע הבלתי נתפש של המוכרים דב ואורי ב"ש. עכשיו, הבעיה עם חנויות דיסקים ותקליטים היא שבחנות הכל נשמע טוב יותר. מה לעשות, לי אין מערכת משובחת כמו שלהם, והסאונד שעוטף אותך מכל עבר גורם גם לגיטרה חורקת להישמע כמו דוויין אולמן בשיאו. אז כשמהרמקולים בקעו הצלילים הניו-זילנדים החלטתי שאין ברירה והאלבום הזה חייב לבוא איתי הביתה. מה גם שלא רק המוזיקה קובעת, אלא גם העטיפה, ו-Stoned guitar מתהדר בעטיפה יפהפייה ופסיכדלית להפליא. אחרי כמה שמיעות בבית הנחתי את האלבום בצד ולא חזרתי אליו תקופה. האמת, קצת התאכזבתי. אבל הזמן עושה את שלו, וכשהחלטתי לנגן אותו שוב ולתת לו הזדמנות נוספת הוא לקח אותה בשתי ידיים והראה לי מאיפה משתין הדג. פתאום הכל התחבר ליחידה מגובשת של.. ובכן.. גיטרה מסטולה. לא סתם האלבום נקרא כמו שהוא נקרא. הגיטרה נותנת בחלק מהשירים פתיח סולו של כמה דקות, אבל קשה לומר שזה סולו קלאסי כי זה נשמע יותר כמו מסך ארטילריה שנועד להכין את הקרקע לכניסה פראית של תיפוף חייתי וריפים אגרסיביים שבאיזשהו מקום מתחברים גם לרוק הכבד של אותם שנים. בכלל, "סטונד גיטר" נשמע כמו כור-היתוך של פסיכדליה, רוקנרול, פאנק והבי-מטאל. אני לא מוכר אשליות. לא מדובר במאסטר פיס אלא ברוק מלוכלך ואלים. אבל רוק ופסיכדליה לא אמורים להיות מדויקים. הם אמורים לגרום לך לתהות מי לכל הרוחות חשב על מוזיקה כזאת, ולהחדיר בך את אותן אנרגיות אדירות שגורמות לנו להרגיש לכמה רגעים שהכל קטן עלינו. ואת זה Stoned guitar עושה יופי יופי… http://www.youtube.com/watch?v=xBSPKHcanq4   http://www.youtube.com/watch?v=1sZDiEPBgkA

פוסט הבא
פוסט קודם
וורדפרס: 0
DISQUS: 0