לפני שאנחנו מפנים את הבמה לנעמה שלנו, אנחנו רוצים לאחל מזל טוב לברי המזל שזכו בכרטיסים להופעה של האגדה – מיקי הארט. נתנאל (נתי) יהושע ואיטה ליכיניצר. תהנו לכם. ועכשיו כמובטח – נעמה:
בגלל החיבה המופרזת שלי לשפות זרות, לכל מה שאירופאי ובפרט לכל מה שצרפתי, היה לי קשה לבחור על מה לכתוב, קצת כמו ילד בחנות ממתקים… מזל (או אולי חבל) ששתי הצרפתיות האהובות עלי הן לא ממש צרפתיות, ובטח שלא אירופאיות, אלא דווקא ישראלית ואלג'יראית (10 נקודות למי שמנחש על מי אני מדברת…). אז החלטתי שלא לכתוב על המוזיקאים האירופאים (המוכשרים בטירוף) שעושים הכל, החל מרוק, פופ ואלקטרוני עד פולק ובלוז הכי מלוכלך שיש, אלא ללכת דווקא על המוזיקאי שבעיניי מתכתב הכי טוב עם נופי הילדות, השפה והבית שלו…
אני די בטוחה שרובכם מזהים את המנגינה הזאת, ככל הנראה בגלל שהיא הייתה הפסקול של אחד הסרטים הזרים המוצלחים של העשור – אמלי. יש כאלה שיגידו לכם שבזכות הסרט הזה יאן טירסן קיבל את הפריצה הגדולה שהוא היה צריך, אבל אני אישית חושבת שאלמלא המוזיקה, הסרט הזה היה נשאר סרט צרפתי קטן וחמוד, שרק צרפתים היו מכירים. שני האלבומים הראשונים (והמדהימים) שלו, Rue Des Cascades ו- La Valse Des Monstres , נכתבו ב-1995 ורק שש שנים אחר כך נאספו לכדי פסקול הסרט, עם כמה תוספות…

בתור ילד, יאן למד פסנתר וכינור, אותו שבר לחתיכות בגיל 14 כי רצה להיות רוקיסט. אחרי שנים של לימודי מוזיקה הוא חיפש צליל חדש ומשהו אינסטינקטיבי החזיר אותו דווקא לשורשים הצרפתיים, למוזיקה ששמע ברחובות עיר הולדתו, ברסט.
אין ספק שהגאונות של טירסן מתבטאת דווקא ברגעים השקטים, בפשטות הזאת שהפכה את האקורדיון לכלי סקסי והחזירה את המנדולינה והפסנתר למרכז הבמה.
כשאני שומעת שיר שלו, אני מחכה תמיד לנשימה הזאת, שמשאירה לי מקום לחשוב, להרגיש, כאילו שהוא עצמו (שמנגן על רוב הכלים באלבומים שלו) היסס לרגע אם זה התו שהוא רוצה לנגן.
למרות שיש לו כמה אלבומים חדשים ומעולים, שהוא גם שר בהם, נראה לי הכי מתאים לשבוע הזה והכי קל לדמיין שאתם ממש שם, ברחוב צדדי קטן בצרפת, באמצעות קטע מהאלבומים הראשונים… לא הצלחתי להחליט איזה אחד מהקטעים לשים, אז הנה שניהם:

 

פוסט קודם
וורדפרס: 0
DISQUS: 0