הנה עוזי שלנו, ששב מהגלות הישר למשבצת הקבועה של "שישי ובלוז"…
עוזי: בעבר עשינו פה שבוע סיפורים אמיתיים. כשהקפיטן הודיע לצוות שהיעד השבוע הוא סיפורים מאחורי שירים, הוא היה צריך להסביר לנו יפה שלא מפליגים לאותו מקום. השבוע אנחנו בעצם מחפשים את הרגעים הקריטיים האלה שבהם שיר אחד שהיה על מסלול מאד מסוים פתאום מקבל תפנית ששמה אותו על מסלול אחר לגמרי ואחרי שהוא מגיע לשם, קשה מאד לדמיין את אותו השיר אחרת.

כותבים רבים מספרים על שירים שיצאו מהם בחמש דקות, שירים שהם חלמו בלילה וקמו איתם בבוקר, אבל מאחורי הרבה שירים יש תהליך עבודה מאד ארוך שכולל אנשים רבים שכל אחד מוסיף שכבה משלו לשיר.
אחת הדוגמאות היפות לכך הוא 'סימפטיה לשטן' של האבנים המתגלגלות. השיר היה ביטוי נוסף לאופן בו האבנים מותגו כילדים הרעים אל מול ארבעת הילדים הטובים שמנעו מהם להפוך ללהקה הגדולה בעולם. את ההשראה למילים שאב ג'אגר מהספר 'האמן ומרגריטה' שנתנה לו חברתו דאז, יקירת הבלוג, מריאן פיית'פול. בספר, השטן מצטייר כאיש חברותי בעל טעם טוב ועושר (I’m a man of wealth and taste) ומכאן מגיע הרעיון של לכתוב על שטן ממזרי שמביט מהצד על אירועים משמעותיים לאורך ההיסטוריה האנושית מבלי שאף אחד ישים לב אליו.

אבל אני הולך כאן לאיבוד בתוך הסיפור המענייין של המילים, כשבכלל התכוונתי לכתוב על תהליך ההקלטה שלו שהפך אותו משיר מעולה ופשוט לשיר יוצא דופן.
השיר הוקלט על פני חמישה ימי הקלטה, בראשיתם ג'אגר מציג את הסקיצה עם גיטרה ולאחר מכן כל חברי הלהקה מאלתרים ומשחקים עם השיר. כל אחד נותן תרומה מסוימת ואת דעתו על איך השיר צריך להישמע ובסוף מוצאים את התוצר המשותף הטוב ביותר.
תהליך ההקלטה תועד על ידי הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר (Jean Luc Godard), שכמעט שרף את האולפן כאשר אחד מעמודי התאורה של הצילומים התלקח (הרבה מהציוד של הלהקה כן אבד בשריפה, אבל ההקלטות ניצלו). בסרט אפשר לשמוע ולראות איך השיר הופך משיר פולק יחסית פשוט לשיר סמבה-רוק די מטורף.
אחד המוטיבים החוזרים והבולטים בשיר הוא קריאות הווהו ווהו שמזכירות את קולה של הרכבת והוא תוספת שנתנה לשיר חברתו של קית ריצ'ארדס, אניטה פלנברג, ששרה את זה בהתלהבות מהצד בזמן שהאבנים הקליטו. הלהקה אהבה את התוספת והחליטה לאמץ אותה כאשר בהקלטה עצמה שרים אותה חברי הלהקה מלבד ג'אגר, המפיק ג'ימי מילר, פלנברג עצמה ומריאן פייתפול (8:44 בסרטון).

מהצילומים של גודאר אפשר לראות את האווירה הפתוחה באולפן, את המוזיקאים שבאים ונכנסים, את עבודת הצוות על השיר ואת הרבדים שנוספים לו עם כל יום הקלטה נוסף. אפשר רק להניח איזו כמות אדירה של סיפורים יש מאחורי השיר הזה ומאחורי כל שיר – סיפורים שלא תמיד מושמעים אך ההשפעה שלהם על התוצר הסופי בדרך כלל עצומה.

גם ג'אגר וגם ריצ'רדס מדברים על התהליך שהפך את השיר הזה לכל כך מוצלח:
"שירים יכולים לבצע מטאמורפוזה, וסימפטיה הוא אחד מהשירים האלו, שהחל כמשהו אחד ושינינו לו את הקצב והוא הפך למשהו אחר לגמרי" (ג'אגר).
"סימפטיה החל כשיר פולק עם גיטרות אקוסטיות, וגמר כשיר סמבה משוגע, לכן אני לא אוהב להכנס לאולפן כשהשירים כבר כתובים, מתוכננים ומוכנים מראש" (ריצ'ארדס).
הסקיצה של ג'אגר עצמה הייתה מעולה אבל קשה לדמיין את השיר בלי המקצב הגרובי שלו, תופי הסמבה וקריאות הווהו ווהו וכמובן בלי הגיטרה של קית ריצ'ארדס שהוסיף אותה רק אחרי שכל שאר השיר כבר היה גמור.
אני מצרף כאן תקציר של הסרט התיעודי ואת השיר עצמו בגרסתו הסופית בתגובות.
שבת שלום!

פוסט הבא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0