ערן: רבים מחשיבים את ג'ון מאייל לסנדק של הבלוז הבריטי. המשמעות בפועל של ההגדרה המפוצצת הזאת היא שהאיש היה חלוץ אמיתי: הוא לקח סצינה מנומנמת, שבאופן מעשי כמעט ולא הייתה קיימת, ויצר כמעט לבדו את "התפוצצות הבלוז הבריטי" של מחצית שנות ה-60 שהביאה לעולם בין היתר להקות כמו קרים, פליטווד מק, דרק והדומינוס ומאוחר יותר גם לד זפלין וממשיכי דרכה. במו ידיו הוא עזר לחשוף לעולם גיטריסטים כמו פיטר גרין ואריק קלפטון, תוך שהוא מטפח ומקדם אותם בלהקה שלו "הבלוזברייקרס".

כל זה היה בלונדון של המחצית השנייה של שנות ה-60. אלא שלקראת סוף העשור החליט מאייל שהוא מתחיל למצות את הקטע הבריטי, ושקצת נמאס לו לשמוע מחמאות על זה שהוא האבא והאמא והסבתא רבתא של הסצינה הבריטית; הוא גמל בלבו לעבור לאמריקה, מולדת הבלוז שכל כך ריתק אותו.

אז הוא ארז את החפצים, עבר לחוף המערבי של ארצות הברית ובילה שם את 15 השנים הבאות. מאייל, אמן רפלקסיבי מאז ומעולם, לא יכול היה שלא לשתף את הקהל שלו ברשמים מהמעבר החד הזה מלונדון הקרה ללוס אנג'לס שטופת השמש, והוא הקדיש בדיוק לנושא הזה את האלבום Blues From Laurel Canyon מ-1968. האלבום הוא אוסף רשמים של אדם בתהליך מעבר, במצב ביניים של לא כאן ולא שם: שיר אחד מתאר את חוסר הוודאות שהוא חש כשהוא על המטוס מלונדון ללוס אנג'לס (Vacation), באחר הוא מתאר את הבית החדש שלו בלאורל קניון (Laurel Canyon Home), ובעוד אחד הוא מתפעם מהליכה פשוטה על שדרות סאנסט (השיר המצורף).

אז נכון שהמילים של ג'ון מאייל הן לא בדיוק פואטיקה שייקספירית במיטבה, אבל המעבר הזה של אגדת בלוז אל מולדת הבלוז בהחלט הצליח להוציא ממנו את אחד האלבומים הטובים שלו. על הגיטרה באלבום הזה מנגן מי שבעיניי הוא הגיטריסט הכי טוב בעולם (טוב טוב, אחרי דווין אולמן) – מיק טיילור – שגם אותו גילה מאייל לעולם. בזמן יציאת האלבום הזה הוא היה רק בן 18, מה שלא הפריע לו לנגן פה כמו שד משחת. תלחצו פליי ותשמעו בעצמכם.
לילה טוב מקולומבוס…