שי שלנו ממשיך בנקודה בה הוא עצר בשבוע של שנת 69'…
שי:
בחודש שעבר, כשהיינו בשנת 69' , כתבתי על IN A SILENT WAY של מיילס דייויס והייתי רוצה להמשיך מאותה נקודה אל שנת 1970. בתזכורת קלה למי שאין כוח לרוץ אחורה לפוסטים קודמים – בסוף שנות השישים מיילס מבין שימיו הגדולים של הג'אז כבר מאחוריו ומחליט לצאת ולחפש מחוזות חדשים, ובעיקר לפזול לכיוון הרוק. בתור התחלה הוא מנסה לראות מה קורה כשמחברים את הדבר הזה שנקרא ג'אז לתקע החשמל.
דבר שני הוא להתחיל להשתמש באולפן בתור כלי לא רק לצורך הקלטה, אלא גם לצורך עריכה, נושא שהיה חדש בג'אז. IN A SILENT WAY היה עוד מהפכה קטנה שהתווספה לרשימה של אחד המוסיקאים הכי משפיעים ופוריים ב70 השנים האחרונות.
אבל מיילס לא עצר כאן והמשיך היישר אל מה שיהיה אחד מהמאסטרפיסים שלו ובעיני אחת היצירות האלמותיות של המאה ה20 – BITCHES BREW.

זה אחד הפרויקטים הכי שאפתניים של מיילס לפחות עד לאותו הרגע. זו יצירה של כמעט שעתיים,שזה דבר די נדיר בג'אז. אלבום כפול כלומר ארבע צדדים. מעבר להרחבה של אורך היצירה, מיילס מרחיב את ההרכב. 13 נגנים, כשביניהם שלושה קלידנים שני בסיסטים וארבע מתופפים ונגני כלי הקשה. מיילס שם דגש על הקצב והגרוב הרבה יותר מהמלודיות. למעשה אין כאן מלודיות. הנגנים נכנסו לאולפן, מיילס היה נותן אקורד מסוים או סולם או סתם מקליק באצבעותיו קצב כלשהוא וזהו-לעסק, מנגנים. מיילס טען שכך למעשה יכולת לגרום לנגנים בסשן להיות קשובים כל הזמן למה שקורה סביבם. תחשבו שיש כאן נגנים מהמובילים ביותר בז'אנר(סתם לדוגמא – ווין שורט, ג'ו זאווינול, ג'ון מקלפלין, דייב הולנד הארווי ברקוס, ג'ק דז'ונט, צ'יק קוריאה) אבל למעשה אתה מצפה מהם לנגן את לא מה שהם רגילים לנגן כל הזמן. אתה לא מעוניין שהם ינגנו על אוטומט. אז אתה משחרר את הרצועה ונותן להם לרוץ, ואם תשימו לב בקטעים היותר רגועים באלבום ניתן לשמוע את מיילס ברקע נותן בלחש הערות או מכתיב באצבעותיו את הגרוב. הגרוב כאן הוא מרובע, הרבה יותר לכיוון האפרו ביט ואפילו רוק אם תרצו. מיילס מוותר לחלוטין על הסווינג של הג'אז. חטיבת הקצב כאן חשובה לא פחות מהנשפנים או הקלידנים. כולם מנגנים ביחד, לרגעים החצוצרה של מיילס מקדימה ולרגעים זה שורטר עם הסקסופון או בני מפין עם הבס קלרינט, והאווירה היא כאילו אתה נמצא במעין טקס שבטי באפריקה כשכולם רוקדים מסביב. אני אולי אחטא כאן ,אבל האלבום הזה מתקשר לי עם פולחן האביב של סטרווינסקי, שחזר אל הטקסים הפגאניים של רוסיה העתיקה ביצירת הבלט הזו שכתב לפני מאה שנה(מקווה למצא את המקום לכתוב עליה כאן. זה חשוב בן-אדם). גם מיילס מחפש את השורשים שלו, כי בלי לדעת מאיפה באת, לא תדע לאן תלך.

כלי נוסף שמיילס מתחדש איתו באלבום הזה הוא האולפן. פיתוחי הטכנולוגיה שנכנסו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים איפשרו ליצור תמונה אחרת. האפשרות להקליט כל כלי בנפרד על ערוץ נפרד, בניגוד להקלטה בה מוצב מיקרופון אחד בחדר והנגנים מתמקמים במרחק ממנו לפי עוצמת כלי הנגינה שלהם, נתנה יכולת אדירה ליצור תמונה פנורמית מרתקת. שימו אוזניות ותוכלו להרגיש איך אתם שם מוקפים בכלי הנגינה וצלילים בוקעים ועוטפים אתכם מכל הכיוונים. דבר שני הוא היכולת לקחת נגיד איזה משפט של הבס ואז להעתיק אותו. שזה למעשה מה שנקרא סימפול, מונח שמושרש היום בפי כל נער חובב מוסיקה אלקטרונית. וזה נעשה לא מעט באלבום הזה.

עוד נקודה שאני חייב להתייחס אליה היא העטיפה. למי שיצא לראות עטיפות של אלבומי ג'אז, הן די משעממות. לרוב הן יהיו מורכבות מתמונת האמן המוביל בסשן ופונט פשוט שנושא את שם האלבום והנגנים שמשתתפים בו. אבל העטיפה כאן היא לחלוטין יוצאת דופן ומרהיבה ביופיה בעיני. והיא הרמז האחרון לכך שאנחנו כבר לא בקנזס. מיילס דייויס השאיר את הג'אז מאחוריו והמשיך הלאה. זה היה אלבום הזהב הראשון שלו אחרי למעלה משלושים אלבומים שהוציא עד אותו רגע.

ועוד משהו קטן, הארווי ברוקס שמנגן כאן בס, וניגן גם באלבומי מופת כמו HIGHWAY 61 של בוב דילן או SUPER SESSION של מייק בלומפילד ואל קופר, עשה עליה לישראל לפני כמה שנים וגר כאן בשכונת אבו-טור בבירתנו העתיקה. אז אם יצא לכם ככה להתקל בו, תשאלו אותו על אותו סשן מטורף עם מיילס. אני בטוח שיהיה לו סיפור מעניין לספר לכם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0