פותחים את השבוע כהרגלנו עם תומר ועם אמן אחד שיכול להיות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה…
תומר:
במשך שנים נמנעתי מגרסאות כיסוי מתוך אמונה שיש דברים שאסור לגעת בהם. המקור היה האלוהים הקדוש, ואחרי שהאמן השקיע זמן בלכתוב ולהלחין, איך לעזאזל מגיע מישהו ומשנה פה קצת ושם קצת והנה – נותן לשיר "משמעות חדשה". איפשהו עד היום אני קצת מאמין בזה אבל היום אני גם מבין את ההבדל בין חיקוי לבין לקחת שיר ולנהוג בו בכפפות משי ולתת לו באמת את הכבוד שמגיע לו.

לקראת סוף שנת 1973, לאחר שכבר ביסס את מעמדו, שיחרר דיוויד בואי אלבום קאברים מדהים עם בחירת שירים נהדרת, שירים שאהב מהעשור הקודם והחליט לתת להם את הטאץ' הבואיי שלו, בשירה, בבחירת הכלים הנכונים ואולי הכי חשוב – ביכולת להשאיר את השיר בערך כמו שהוא. בואי לא מנסה למצוא משמעות חדשה לשירים כמו "See Emily Play" של בארט ולהקתו מאז, "I Cant Explain" של המי ועוד הרבה טובים אחרים, אלא פשוט לשיר את השירים שהוא כל כך אוהב.

את האלבום "Pin-Ups" הקליט בואי בצרפת והמחשבה הראשונית שלו הייתה בעצם לעשות אלבום קאברים כפול, חצי עם שירים של להקות ואמנים בריטיים וחלקו השני שיעסוק בצד השני של המתרס – ארצות הברית. הרעיון בסופו של דבר לא יצא לפועל אבל את חלקו הראשון של הרעיון בהחלט הספיק בואי לעשות. חוץ מהרכב אחד שמגיע אלינו מאוסטרליה ששמו "The Easybeats" כל שאר האלבום מורכב מלהקות בריטיות שלדעתו של בואי, לא זכו להכרה משמעותית באמריקה כמו שזכו לה באנגליה. למרות שכל האלבום הוא בעצם אוסף של שירים שבחר הזמר, עדיין אפשר לשמוע קונספט מעניין פה שנוכח פה. החיבור בין שיר לשיר, הסדר המושלם – הכל מסתכם לאלבום נורא מסקרן.

כמעט כל שיר באלבום הזה פחות טוב מהמקור ואפשר להגיד בהחלט שזו לא אחת מיצירות המופת של בואי, אבל האלבום הזה הכיר להמון אנשים, בעיקר בארצות הברית לשם יועד האלבום, את האי הבריטי ואת המוזיקה המצוינת שיש בו. האלבום הזה הוא גם נקודת ציון חשובה בקריירה של בואי. פעם ראשונה בלי העכבישים ממאדים סימנו את שירת הברבור של הגלאם-רוק שלמדנו להכיר ולאהוב, ולמרות שבואי יעסוק עוד בגלאם שכל כך מזוהה איתו, הסגנון כבר לא יהיה העיקר אלא יפנה את מקומו לעוד התנסיונות חדשות וסגנונות מוזיקליים נהדרים. כזה הדיוויד בואי הזה – זיקית.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0