ערן: במהלך המעבר

ערן: במהלך המעבר של המוזיקה השחורה מהכנסיות ומשדות העבדות אל ה"ג'וק-ג'וינטס" ואל התרבות הפופולרית, אי שם בתחילת המאה שעברה, קרה דבר מופלא: הצליל הצליח מצד אחד לשמור על המאפיינים המקוריים שלו, ויחד עם זאת להתעדכן ולהישמע רלוונטי וקליט. התוצאה של זה הייתה שבשיר אחד אפשר לשמוע גם סבל של שדות כותנה, של בתי כלא ושל דיכוי; גם שמחת חיים של אדם שמודה על עצם היכולת שלו לשיר על המצב שלו ולספר אותו לאחרים; וגם הנאה מהחיים והתייחסות אליהם בהומור ובקלילות כמו שהתרבות האמריקאית השחורה יודעת לעשות יותר טוב מכולם.

זהו למעשה אחד מהסודות של הבלוז – אולי זה שהפך אותו ברבות השנים למקור השראה לכל כך הרבה סגנונות מוזיקליים אחרים: התקשורתיות שבו. היכולת של אמן לקחת את האומללות ואת המסכנות שלו, לתבל אותן בקצת הומור ולשיר את זה כך שכל מי ששומע יוכל להתחבר בלי להתאמץ יותר מדי.

אחד הנציגים המובהקים ביותר של הדואליות הזאת הוא טומי ג'ונסון – גיטריסט משפיע, ששמו אולי מוכר קצת פחות אבל הוא לא פחות משפיע ובוודאי לא פחות טוב מרוברט ג'ונסון, סאן האוס ויתר חבריהם הפופולריים עד מאוד.
שיריו זכו לאינספור גרסאות של כמעט כל אמן, נגינת הגיטרה שלו הפכה לשם דבר באמריקה הדרומית של אז והשירה הגבוהה שלו יכולה לצמרר כל מאזין גם היום – כמעט 90 שנה אחרי שהוקלטה.
יום טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0